עמנואל הרומי: מונוגרפיה/מגילת החושק

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בכמה ממחברותיו של עמנואל מצויות נובילות קצרות, כתובות בנוסחה המקובלת בזמנו. נובילה זו אינה אלא ספור קצר, הבא לבדח דעתו של הקורא. רבים הם גלגוליה של הנובילה. ראשיתה ספור עובר מפה לפה עד שנתגלגלה ובאה לתוך הספר, קבלה צורה נאה ומשוכללת, אבל נושאה ותעודתה לא נשתנו כלל. מן המאה הי"א לערך באו "מאת הנובילות העתיקית" ולידי צורתה השלמה הגיעה אחר כך בסיפור בוֹקַצִיוֹ: ספרו ה"דיקַמרון" עשה רושם כביר, ורבים יצאו בעקבותיו. מה שמש חמר לנובילות אלה? מעשי קונדס, ספורי עגבים ואהבים, מעשה בשודדים, לפעמים מעשים-שהיו; ועתים לא באה הנובילה אלא לשם חדודה.

הנובילה במחברות עמנואל עודה בראשית התפתחותה, תמימה בעיקרה. קשה הוא למצא בה "מוסר-השכל" או הסתכלות פסיכולוגית. נובילה כזו אתה מוצא במחברת ג' ("מגלת החשק"). ראה השר את המשורר וזה נלכד במצודת "גבורה", אך דבר הגבורה "מך מערכו", ומספר הוא לו על דבר נערה אחת "יפה כשמש וכלבנה בהירה, ובמלאכת השיר והמליצה מהירה, נערה צנועה –נזירה, ולא לקחה מהזמן מחוט ועד שרוך נעל, רק לחם לאכל ובגד ללבוש, ותשם בלבה את רסן התאוה לכבוש". די היה לו למשורר לשמוע זאת ולבו בוער ביקוד אש, הוא נלכד במצודת אהבה חדשה "ונהפך ששונו לאנחה". אומר לו השר, שאי אפשר להגיע אליה, "חדל לך ממנה פן נתבזה". עונה הלה, שהוא מאמין בכח שיריו והוא מובטח, "כי אם תשים ממעל לכוכבים כסאה, משם תורידנה ידו" – כי לו השיר ומליצות נערצות:

" "לוּ הַמְלָכוֹת שָמְעוּ מִפִּי זְמִיר,

כִּי אָז נָפְלוּ תַחְתָּי וְלא יִבְצָעוּ."

יצא המשורר למקום בית תפלתה וראה יללתה, והנה – לא הוגד לו גם החצי מ"עדניה". ויהי משוגע ממראה עיניו; אולם הנערה הנזירה בזתה לו בלבה. הלך המשורר וחבר שיר ושלח לה "ביד נעיר צעיר לימים, מזרע המלוכה הפרתמים– ותגיד לה, כי ראש משוררי הזמן חבר את המגלה על אהבתה – הוא שר צבא החושקים – עמנואל בן שלמה". שלח לה מגלה ושיר זהב – ככה יֵעָשֶה בימים ההם.

הגבירה קצפה עליו ועל אגרתו, אבל ענתה לו גם היא באגרת, לא "מאשר בעיני יקרת אשיבך מלים, רק פן תתפאר עלי לאמור חזקתיה פתיתיה גם יכלתיה, ובעבור תדע גם לי חן תבונה". וסוף דבריה: "לכן מבינתך חדל, כי היא לא תצלח".

ושלח לה שוב אגרת "וְהגבירה" משיבה מעין תשובה זו:

עַל מָאֲסִי חֵשֶׁק בְּיַד פּרְחָח
יֹאמַר, אֲשֶר חִשְקי מְאֹד כִּילַי,
מִי הֶאֳמִין כִּי הַזְמַן צִוָה
הַצֹּאן וְהַבָּקָר עֲלוֹת עָלַי

שלח לה המשורר שוב אגרת ושיר, "ונשבע לה בחי החושקים כלם, כי לא תשקוט מלחמתי עד עולם – – – חילים אגבר, דלתות נחושה אשבר, ובאשר תמות שם אִקָבֵר, כי פי ה' דבר".

כשקראה הגבירה אגרתו האחרוֹנה, "לא קם עוד רוח בה, ותבער אש החשק בקרבה", ובסער חשקה היא כותבת לו אגרת. היא נכנעת, וקוראת אליו:

"אני תמה בינותי בספרים, שלוחים אלי מאת בני הנעורים, שמעתי את שועתם. ראיתי את דמעתם, אם אחריש יחשב אלי לאשמה; אשמור אותם ותהי לי לנחמה, ולו הואלתי ודברים כאלה ערכתי, בטרם דמים רבים שפכתי. חושו ובאו כל החושקים מסביב, וכבו מלבי אש ושביב, כי הסערה אביב. חנוני, חנוני כי מנשׂא נלאיתי, ותנו לי צרי אהבתכם כי החליתי, מהרו והראוני נפלאות החשק אשר אמרתם, והחמודות אשר בעדן ספרתם, כי לבי בוער באור אשכם ובזיקות בערתם, ואם לא חי פרעה כי מרגלים אתם. מי נתן ימי לבוזזים ממני למשסה, אעצום עיני מראות חשק וראשי החמה כסה, ויואל ללכת כי לא אנסה. פנו ימי בעברת הזמן, ולא טעמתי טעם מן, מי ישובב גבולות הימים, מי ישלם לי ניחומים, מאין אבקש לי מנחמים בעד ימי עולמים. – – – לא ידעתי חשק ואותו הודעתני באוני ניצוצי השבעתיו, הכרע הכרעתני בכל ימי צבאי בשמך אתברך, ורעיוני יקראו אלייך אברך – – – מי הורני גאוה וגאון, לתת החשק לדראון, מי יובילני בבית, העפרים, מי ינחני בין בני הנזירים, לא ידעו דרך אהבה, ולא יצילו את נפשם מיד להבה, ישכבון למעצבה. זה לי ביניהם עשרים שנה, לא לקטו מלחיי שושנה, ולא הייתה לי עדנה – – – פרחוּ גפני ואין לוקט. הבשילו אשכלות עדני ואין סוחט, הנצוּ רימוני, ואין אוחז בסנסני – – – דודי צפנתי לך חשק נאמן, ולב חומל ורחמן, טמן חשקך בחובו, ולהבת אהבתך בקרבו, ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו, יבוא דודי לגנו יאכל פרי מגדי, שם אתן לך את דודי. לא אשאל ולא אנסה, כטוֹב וכישר בעינֶיךָ לעשות עשה, וחיתה נפשי בגללך, ותגזוֹר אמר ויקום לך וכל דרכיך יַגיה אור בנפש חולה אהבתך, צמאה אל מי ידידותך, תיקוד ותשאף ותהמה ותסער, עד יצא כנוֹגה צדקה ותשועתה כלפיד יבער".

המשורר המאושר מהר אל השר להראות לו את המכתב ולספר לו אשרו. והנה אהה "יהמה השר כאשר יהגה הארי והכפיר על טרפו." הנזירה הייתה בת אביו אבל לא בת אמוֹ, והוא דורש במפגיע מאת המשורר שיכתוב לה, כי אך "לבעבור נסותה באו זמירותיו." וכן כתב. והגבורה "לחם לא אכלה ומים לא שתתה עד אשר כוח ספתה. ארור אפה כי עז ועברתה כי קשתה".

הנה לפנינו נובילה איטלקית טיפוסית: ספור באהבתה של נערה שעד כה היתה נזירה והתרחקה מן "החושקים". האוהב מתאהב "בגבוֹרה" אך לשמע אזניו, ואותה לא ראה. הוא מושך אותה אחריו בכח שירתו. בכדי שתגדל הַפִּיקַנְטִיות שבדבר היא נזירה, ואף היא מושכת בשבט סופרים. קבלה זו שנים, שלשה מכתבים ושירים, וסער החשק מכה גלים גם בלבה.

את כל סער התשוקה בת אותה התקופה מוצאים אנו בספור הקטן הזה: המזג האיטלקי ומליצת המזרח מוסיפים עליו לוית חן. הגבורה הצעירה אינה שמה עליה את מסוה הצניעות, ואינה עושה עצמה כאילו אינה מבינה מה החושק מבקש ממנה, וכשנעורו האהבה והחשׁק גם בה, אינה בוֹשה מלהגיד בלב מלא שהיא אוהבת אותו, והיא כותבת מכתב מליצותיה ושיר "עליצותה". האשה נשתחררה במדה זו, שאינה בושה להיות לעיני כל מה שהיא באהלה כשהיא לעצמה.

אם ירבו ימי שבתה בבתוליה, אין אנו תמהים לשמוע מפיה דברים ברורים – קינה על מצבה: "שָׁדַי נְכוֹנִים, שַׂעֲרִי צִמֵּח – וְאֵשְבָה עָרוֹם וְעֶרְיָה בּוֹשֶׁת". ומה גם אם היא נשואה "ואין לה נועם".

זֶה לִי שְׁנָתַיִם אֲשֶׁר נָשָׂאתִי
בַעַל, וְעוֹדֶוֹ חַי, וְאִין לִי נוֹעַם.
יָמוּת בְּחֵץ בָּרָק וּמִקּוֹל רַעַם –
אָז בֵּין בְּנוֹת הַחֵן אֱהִי שָׂרָתִי.
  
הַמָּוְתָה יוֹם יוֹם אֲנִי קָרָאתִי,
כִּי נִכְסְפָה נַפְשִי לְשַנּוֹת טַעַם.
לֹא אֵדְעָה מָה אַחֲרִית הַזַּעַם.
יוּאַר וְיֹאבַד יוֹם בְּבֵיתוֹ בָאתִי!
  
אֶרְאֶה שְׁכֶנְתִּי – בֵין שְׁלֹשִׁים חוֹדֶש
שָׁלֹש פְעָמִים הִיא בְעָלִים קָבָרָה
כָּל הַשְּׁכֵנוֹת אוֹמְרוֹת: אַשְׁרֶיהָ.
 
הִיא חִלְלָה אֵלִים וְשָׂרֵי קוֹדֶש,
הִיא כַלְבִיאָה בֵין אֲרָיוֹת גָּרָה,
וּבְתוֹך כְּפִירִים רִבְּתָה גוּרֶיהָ.

בכלל משקיף עמנואל על האשה מגבוה; הרבה אינו דורש ממנה. חובתה של האשה – להיות יפה. יתר המעלות הן מסגרת זהב לאבן-חן. ישנן מדות נאות לגבר והן מכוערות לאשה, ישנן נאות לאשה ומכוערות לגבר:

מְעַט קָט פְתַיּוּת וּמוֹרֶךְ וּכְסִילוּת
לְאִשָׁה לְמַעֲלָה – וְלָאִישׁ לְשִׁפְלוּת;
יְבוֹאוּן בְּעָרְמָה וְאוֹמֶץ גְּבוּרָה
אֲנָשִׁים לְמַעֲלָה וְנָשִׁים לְנִבְלוּת;
וְרוּחַ נְדִיבִים בְּאִישִׁים פְּאֵר הוֹד,
וְנֶחֱשַׁב נְדִיבוּת לְאִשָּׁה לְסִכְלוּת

מוסרה של האשה – בנובילה – שונה ממוסר המקובל בכלל. עומדת זו ברשות עצמה בכל, ומה גם אם אישה "בהמה עם צורת איש", או "לא יעבוד" או "מלך אל קום עמוֹ".

לעומת זה גדלה שנאתו של עמנואל למכוערה; אין לך בטוי קשה וחריף, שלא ישתמש בו כדי לגנותה, כאלו אין כיעורה אלא כיעור להכעיס.

"בריעה (הכעורה) תהרֹג האפעה בעיניה, ולו ראה אוֹתה השטן ברח מפניה;

בריעה לו היו כמוה כל הצביוֹת, לא הוצרך להצטוות על העריות.

בריעה חרפת כל אומתה, ותמיה אם יזכרו השם לעומתה.

חי אני לא נולדה בריעה מאישה ואשה, כי מפרעוש וצנחה באושה,

בריעה היא מקום שבר, ושִניה מצבות אבן עלי קבר.

בריעה רואָה ילך נמוג והלום, מפחד לבבו פן יִראנה בחלום."

מה שאין כן היפות... דעתו של עמנואל היא כדעתו של השר. "תמיה אנִי אם תמלט אשה מן היפות, אשר שפתותיה שושנים מור נוטפות, שלא תהיינה רוח החושקים שואפות..." והוא הולך ומונה כמה סוגים בנשים. אוֹמר הוא כי "קצת היפות תהיינה בטבע נואפות", וכראיה לדבריו הוא מספר לשר מעשה שהיה: אכן הפעם "נמלט הצייד", כי "בעלה היה הולך עמה מיד ליד".

מעשה באויל מרודך "המדקדק הגדול מארץ חדרך", אשר "דקדק" בשיריו של המשורר, יצא להתוכח עמו, הרבה בפלפוליו, היה מקשה ומפרק ומרחיב פיו, לא השתדל הרבה המשורר להיות המנצח בריב, כי אשתוֹ של המדקדק, שהיה בבחינת "בהמה עם צורת איש" – יפת מראה ויפת תואר, והיו דיניו נשואות בחיק העפרה. המדקדק לא השגיח בכך עד שלא אמר, כי בדניאל לבדו נמצא "שדרך". ועל כך השיב לו המשורר, אשר "מסערת תשוקתו לבו מאד הורך: דוֹק וְתִשְכַּח, כּי בְחֵיק עָפְרָתְךָ שַׁד רַךְ!"

"והצביה?" בהיותו רץ אל ביתו, שמע אחריו איך תקרא: הידד, ודמה כי "אָהֳלוֹ שֻׁדַּד". אך נשא עיניו וראה לגודל ששונו, והִנה ידה אל תוך חיקה "תתנדב לו בשד רך אשר שבח".

וישא משלו ויאמר:"

"נָסוֹג אָחוֹר לִבִּי בִרְאוֹת עָפְרֲה תִקְרָא אַחֲרַי: הֵידָד!

עַד בִּראוֹתִי יָדָהּ אָל תּוֹךְ חֵיקָהּ, תֹאמַר לִי: דוֹד, הֵא דַד"." ( מחברת ז')

מלחמת-בינים והפרס – אשה. פרס יפה מאד, המעיד על עצמו: שמעוני הנעימים – – – בעלי בא בימים, בחשך בא ובחשך יתעלם, ויצוריו כצל כלם, חלפו עם אניות אבה, ולחשק לא ישמע ולא יאבה, ולי סחרות יפות ונמרצוֹת, צבי הם לכל הארצוֹת, גולות עיליות וגולות תחתיות, עברוּ משכיות" למרות הדבורים שנפלו בין אישה ובין השר, אין הללו מרפים ממנה. אז בראותו, כי היא בעצמה תתנדב להם בגופה, קורא הוא להם למלחמה: "יחבר כל אחד ממנו שירה, על אודות הגבירה, והיה האיש אשר במלאכת השיר תגבר ידו, נניח הגבירה לו לבדו".

והם מתחילים לחבר זה אחר זה שירים לשבחה של הנאה. ולא עמדה לשר שריתו ושירת עמנוּאל, גבר עליהם האיש וירע עליהם תרועה גדוֹלה. נקהלו עליהם קהלה, ותהי הצרה כפולה, כי אמרו השכנים לרגום אותם באבנים, והגבורה אשר היתה בחלון נשקפה, "כסוּפות בנגב חלפה" ([[עמנואל הרומי/מחברת יז|מחברת י"ז).

ויש שתוכן הספור מעשה קונדס סתם, וריח ההתול מרחף על כל הספור הנַאיבי ביותר.

עמנואל, שהיה מוחזר לרופא מצוין, והיו באים אליו חולים רבים להתרפא, מספר, שפעם קראוהו אל נערה יפה "צביה חלתה". רצה למשש בדפקה, ולא נתנה לו את זרועה, כי שמה עליה סות, כדי להיות עצמה צנועה. אז התחיל הרופא מהתל בה. מצוה הוא להניח לה לבֵנה, שתהיה חוצצת בינו ובין הצביה, והוא ממשש בדפקה במחתה. דיאגנוזה המקבילה למישוש זה גוררת אחריה רפואה נאה: מקרני הזאבים משקולת, ומחלב התרנגולת, ומיץ השמש וזוהר הלבנה, ומצל הבור, וריח הלבונה, והזנב מן הצפרדע –.

" וְהַרְתַּח עַל כְּלִי דוֹנַג וּבַשֵּׁל בְתוֹכָם תָּאֳמֵי פְרֵדָה שְמֵנָה

וְתִשְטָחֵם עֲלֵי עֹור הַנְּמָלָה וְלָעֶרֶב חֲבֹש אוֹתָם בְּבִטְנָהּ."

ודאי. רפואה בדוקה ומנוּסה כזו קבל

"מִטַּעַם אֲבֵן זֹהַר וְרָאֲזִי וְאִפּוֹקְרָט וְרָאשֵׁי הָאָבות" (מחברת יא)

ושוב מעשה בטעם הזמן ההוא.

"היה בארץ רומא איש ומשה שמו, ושם אשתו רוּשוּלָה, אשר ירד עָליה אבל שאולה, ושם בנו דניאל אויל שפתים, חמור גרם רובץ בין המשפתים". וילך האיש מפני אשתו ובנו ויהי יושב ביָון. ויהי שם כעשרים שנה, ויגדל ויעש עושר גדול ועצום. ויהי כי קרבו ימיו למות, ויאסוף אליו מאנשי המקום ויספר להם כי ברומא יש לו בן ושמו דניאל, ויפקוד בידיהם את כל הונו, וצוה להם שיודיעו לבנו את מיתתו באגרת, כדי שיבא לרשת את נחלתו. וכן עשו אחרי מותו. כאשר באה הידיעה לרומא, נמצא שם איש אחד "אפרים רועה רוח ורועה קדים ולבו חורש און ומרמה" וילך מרומא ויבא לעיר אשר בה מת האיש. עשה את עצמו מתאבל. שלח לקרא לעשרה איש מחשובי העיר, וילך אתם ויעורר תאניה ואניה על הקבר, מרט את שערות ראשוֹ וזקנו, קרע בגדו להראות גודל כאבו, "וישלח ויזבח צאן ובקר, לעשות לעניי העיר ששון שמחה ויקר – – – וישלח למחלקי הצדקה אל האמללים כסף שלושה שקלים". קרא לחרשים ובונים להעמיד מצבה יקרה על הקבר. ועל ירושת אביו לא שאל, אך הרבה להתפלל בציצית ותפילין עד שבטחו בו ולא דרשו ממנו כל תעודה, שלחו וקראו לו, ומסרו לידו את כל אשר השאיר אחריו האיש. והאיש אפרים מוסיף ומתחסד, מבקש הוא כי ישלחו לקרא לכל אשר אביו נתחייב לו ממון, או טפל בו במחלתו או התעסק בקבורתו, – יבא על שכרו. "ואחרי כן רתם פרדי הפרידה, ויקח הנסיעה לו לצידה".

מקץ שנתיים נזכר היורש האמתי בירושתו, ויבא גם הוא ובידיו תעודות וחתומים עליהן כל זקני רומא. וכשבא שאל תכף ומיד ביד מי מונח הונו, לאביו לא שאל "אם נקבר בקבר ישראל או באשפה, ואם עשו לו כבוד במותו או חרפה, לא בכה ולא התאבל". כמובן, למרות תעודותיו, שהיו בידו, שב דניאל הבן בידיים ריקות, ותהי נחמתו כי התאבל על אביו במותו, ו"אמו הסירה מעליה בגדי אלמנותה".

השר מצא כי "אף יש לשחוח על זה המאורע, הוא ענין רע". גם אפרים "נשאר במקלו ותרמילו, והון זרים לא הועיל לו. (מחברת י"ד).

בן דורו של עמנואל נעים היה לו לשמוע איך נענש בן מביש, ואפשר שהיה גם כן נהנה מחכמת הערום. חוץ מזה היה נהנה גם מן החדוד, מן המענה המחכם המוצלח. נוֹבילות מסוג זה ישנן גם אצל בוֹקצִיוֹ.

יפה ונחמדה היא המחברת החמש עשרה. בה נערמו הרבה תמונות קטנות, ציורים פעוטים מחיי הזמן, מלאה הסתכלות-חיים מרובה וגם אבק של פילוסופיה אינו חסר בהם. הגבורים הם אנשים ונשים מכל ה"מעמדות", יהודים ונוצרים.

ויהי היום ויאמר לו השר: "השמת לבך הדוד הנאמן, על מעלות האל הרחמן – – – עד אשר כל אחד עם חסרונו משתפק, ובמה שגזר עליו מסתפק, ולא תמצא איש בזמן, ולו היה הדל באלפו, יחליף ברצונו כל מעמדו לאיש מכל אשר נשמת רוח חיה באפו". והוא שואל את המשורר אם רוצה הוא להחליף את מעמדו במעמדו של השר, והוא אינו רוצה. והם מחליטים לצאת לרחוֹב העיר לשאל את הנפגש בדרכם וה"נסיון יוכיח ביניהם". פגשים הם בסבל, ועליו משא צמד פרדים והוא לבוש בגדי עדים, שואל אותו השר, במעמדו של מי היא רוצה? וזה עונה לו: במעמדו של פשחור הסוחר. אומר לו השר: "הידעת כי אשתו תטחון לאחר, ואתה התחליף אשתך לאשתו, ותמיר כבודך בבשׁתו, ובניך בממזרות בניו, ועניותך בקרן חזות בין עיניו"... והסבל אינו רוֹצה בחילוף המעמדות. וכך איש פרוץ, יחף ערום, המצפה כל הימים לנדיב שיעניק לו, – אינו רוצה במעמד השר חלקיה, כי הלז "ישא מכתו חלושה, לא ישתה יין חדש ימים, וכל שבוע יעשה הקזה שני פעמים, ולא יאכל כי אם פעם אחת ביום"...

גם הכסיל אינו רוצה להחליף מעמדו, כמו כן לא רצו בחילוף זה חרש ברזל מסכן, עִוֵּר ועוד עִוֵּר "אשר שופטי הארץ עורוהו."

מענינים ביותר הם דברי הזונה, שאינה רוצה להחליף מעמדה ל"אחת מן המלכות או לאחת השרות": "ותאמר האשה הנני נשבעת באשר בראני, ועד הלום הביאני, כי המעוגנה בכלם אני, כי אין שרית ואין מלכה, ולא גבירה ולא נסיכה, תשיג תאותיה כמוני לעת צרכה, כי היא תרעב ותצמא ותחריש החשק בלבה ותשבע ריש, והעצב בלבה יפריש, תשכון בחדרי חדרים, ולה שומרים מכל עברים, ולמען ענותה ישימו לה שרי מסים, שנים שלושה סריסים, וצרות כמים לים מכסים, ואני אוכלת בכל אות נפשי, ואשת ואשכח רישי, והחושקים מכל עברים, יבואו אלי כאיש אחד חברים, עדרים יעלו אבר כנשרים, יתענגו בי על רוב שלום, ובמתג ורסן חשקם אבלום, יחשקוני ואחשקם, אמצאם בחוץ ולא יבוזו לי." "והנה בשמים עדי, ובמרומים סהדי, כי לא ראיתי אשה מעודי, אחליף לה ברצוני את מעמדי..."

כפי שידוע, היה בימים ההם מספר הזונות רב ומבהיל ביותר. כנראה, היה מצבן נאה, כמו שספרה הזונה לשר, היו שרות לעצמן. לבסוף נעשו כמה מבן מעין הֵיטֵירוֹת אתוּנה.

היו ביניהן מפורסמות, ששמן נשאר לזכרון, והיו ביניהן ממשפחות מיוחסות. על מַצבן בחברה של אותן העתידות ל"להבה" יש לשפוט למשל ממה שֶאַנְרִי מלך צרפת ופוליי בקר את בירוניקה פראנקו, שהיתה גם משוררת, ולכמה וכמה מהן היה משא ומתן עם גדולי זמנן ואני הרוח המפורסמים.