הַשַּׂר[עריכה]

"נִמְשַׁלְתִּי לִעֲרֻגַּת בוֹשֶׂם, מִיַּד נָדִיב אוֹחִיל גִּשְׁמִי;

אִם הֶעָנָן הוּא – יַשְׁקֵנִי, אוֹדֶה חַסְדוֹ בִלְשׁוֹן בָּשְׂמִי." (מן השיר: "לי הוד השיר לי המשרה)

גדול תפקידו של הַשַּׂר במחברות עמנואל. לפי דבריו, לא נתעורר לאסוף את שיריו עד שעוררהו השר הנדיב לכך: "עשה לך שם תפארת אסוף שיריך אלה מחברת, למען יהיה הגונב מהם כגנב נמצא במחתרת".

אך בין כך ובין כך לא שכח השר גם הנאתו שלו. רוצה הוא שיעשה עמנואל כדרך שעשה החריזי "שעלה בשיריו שהוא מחבבם, על שם חבר הַקֵינִי ואיתן האזרחי חברם". על כן יעשה גם המשורר עמנואל גם הוא : "שים אותו לחברתך בשירים, ויחש אלי קצת ממשליך ושיריך, ואף כי תפארתי בשירים ובמעשים, אשר יהיו על שמי מתיחשים, בחרתי היות לך לריע ולעמית, ולהיות שמי חרות על לוח ספרך עולמית".

היה משוררנו "כצפור נודדת מן קנה" "בפורי'מא העיר אשר במרקוא המדינה", וכנראה שם היה ביתו של השר. מסביב לשר הנדיב נקבצו אנשים רבים תמיד, ביחוד בימי חג, עמנואל מזכיר פעמים רבות את ימי הפורים; האנשים היו "אנשי חסד ואנשי אמונה, היושבים ראשונה, במלכות הדעת והתבונה". כלומר היה שם מעין מרכז רוחני, ואנשים שאהבו דברי ספרות, שהיו נכונים לדבר גם "מאודות השירים והמליצות", היו מתאספים לשם; במקרים ידועים היו נכנסים לשם גם "חברת משוררים באו מארץ מרחק, ולבם לכל מבצר ישחק".

מתוך סגנונו המליצי של עמנואל אפשר ואפשר לעשות לנו תמונה של החיים, אף כי הרמזים המליציים מכבידים על הדבר. "היו לנו ימי צהלה ושמחה, ונסו יגון ואנחה, היינו חשר ואנו רוכבים צמדים, ולנו שני פרדים". יש שכל החבורה היתה יוצאת את העיר "הלכנו בכח האכילה והיין והצפרים, ונאספנו לחיה (?) בכר נרחב ויאריכו הספורים". כנראה היו אלה דברים בעלמא, "היינו פעם בדבר חכמות נדבר, לחילים נגבר, ופעם על ריב לא לנו נתעבר, נדבר על כל דור ודור, משפחה ומשפחה כפי הרצון, פעם בדברים אחדים, ופעם בדברי לצון, ונחשוב גדולים ממנו לרועי צאן"; "פעם נדבר דברי אהבות, ופעם בשירים נחמדים ובמליצות ערבות, ופעם נקומה נשתובבה בעיר בשוקים וברחובות, ופעם נדרוש ארמוני המלכים הראשונים, חדשים וגם ישנים".

כך היו עמנואל ו"השר המערבי" כשהיו בינם לבין עצמם. אולם כשהיו עמהם "עדת נכבדים ושרים", "זקנים וקצינים", תמיד היו מתחילים לדבר "מאודות המליצות" הנערצות והשירים, מנצחים זה את זה בשירים.

ולמרות מה שהשר אומר על עצמו: "עולם שירים לא חברתי, ומליצה בשרד השכל לא תארתי", יש שגם הוא לוקח חלק, מתלבש אצטלא של "חרזנים", יוצא "לעשות לו שם" ומתחרה עם המשורר, כך הוא יוצא לעמתו, זה ל"הלל היפה וזה לגנות הכעורה" (מחברת ב'). או ביום פורים כשיצאו, על פי הצעתו של השר, לדבר "פעם בענין העצל ופעם בענין השיכור, ופעם בענין בעל הקרנים, ופעם בענין הקדֵשה היא בעינים, פעם בענין האורך ופעם בענין הצורך וכו' וכו", "בענינים שונים – זה מדבר בנחלה ודברי זה לדבריו עונים" (מחברת החמישית).

לפעמים השר בעצמו נותן לו תימה, מציע לו איזה "ענין", בין שהוא מעוררהו לזה באופן אמצעי ובין באופן בלתי אמצעי, "ויהי היום ויאמר לי השר שמעתי אומרים כי ר' שלמה גבירול חבר שיר ממאתים טורים" (מחברת השמינית). או, למשל מספר עמנואל: "שאלני השר ירום הודו, אם ראיתי שירי יהודה חריזי ונגלה לו סודו, ואם לא נאצל עלי מהודו" (מחברת תשיעית). בהכנסם לארמון נוצרים ובראותם כתבות על גבי הקברים מעוררהו השר: "מה מאד נחטא אנחנו קהל העברים אשר לא נכתוב קינות ומוסרים בבית תפילתינו או במקומות הקברים" (מחברת האחד ועשרים), ויש שהוא אומר מפורש: "ראיתי בין שירי הנוצרים, שיר לא ראיתי לאחד מן העברים – – – וחפצתי לראות כמהו בלשון עברית" (מחברת ט').

יש שהשר ה"מאושר" לבו "כתנור בוערה" בהמון רשפיה, רשפי האהבה של איזו "גבירה", והוא רוצה לקחת שבי את לבה שלה, ואין לו דרך אחרת להגיע אליה אלא על ידי השיר, שהוא כידוע "סולם" בין האוהב והחשוקה. אז יפנה אל המשורר בבקשה לכתוב בשבילו שירים, "ולחבר שיר על אהבתו אלי ישא פניו". (מחברת י"ז).

אינו מכסה מרעו יסורי אהבתו, אינו מכסה ממנו דבר, הוא מציע גם לו "ללכת אל בית הגבירה שניהם", והמשורר הולך לעזור לו במלחמת השירים שהם נלחמים על האשה היפה עם בעלה.

אמנם, גם השר מתענין בנגעי לב המשורר הפצוע מאהבה ומדבר אתו על דבר אהבתו, "כשנלכד הלז במצודותיה" (מחברת ג', מגלת החש"ק). והוא מורה לו אחרת, מהיות כי זו אינה משיבה לו אהבה, הוא מספר לו על דבר "נערה טובה, ואיש לא ידעה, נחמדה להשכל ולעינים תאוה – – קצה בחושקים ובבני הבליעל, ולה הברכים אשר לא כרעו לבעל, והפה אשר לו נשק לו, ותשכון באהלה מבלי לו".

לפעמים רוח רעה שורה על הנדיב וכל הנצבים אליו אין ביכלתם לגרשה עד בא המשורר "אל השר החדרה לנהלהו על מי מנוחות, את היגונים חונים עליו אשר על דגלו באותות". בא המשורר ומספר לו מעשה יפה, ומבדח את דעתו במעשה באיש אחד ברומא, "ושם אשתו רושולָיו, אשר עליה ירד אבל שאולה". והשר פוער פיו בצחוק (מחברת י"ד). ובשכר זה נהיה השר לאותו הגשם המשקה את המשורר הנמשל לערגת הבושם.

ההיה שר כזה באמת ובמציאות, או אך משל היה בפי עמנואל? כמובן, "לצפור נודדת מן קנה", או "אחרי אשר לקח האל יתברך ממנו ההון אשר בידו הפקיד" אי אפשר היה לו בלי נדיב. אלמלא כן, האם יכול היה אז המשורר הבלשן והתורני לחיות על תורתו?

מחוץ לרחוב היהודים היה אותו השר במציאות, אי אפשר הוא שלא יהיה לכל משורר, לכל בלשן, לכל חכם אותו "הענן" המשקהו והמורה לו את הדרך בחיים. מתוך שרטוטיו של עמנואל אנו רואים את פני הדור ההוא. את חיי אטליא הנוצרית והיהודית גם יחד.

לא רק מאהבתם את הכבוד, משאיפתם אל זכרון "עולמית" קמו למשוררים תומכים בידיהם, מֶצֶנַטִים. היו ביניהם גם כאלה, אבל היו גם אנשים שבאמת מתוך אהבה לספרות עשו מה שעשו. ולולא הם לא היתה להומניסטים כל יכולת לעולל את אשר עוללו. ביחוד גדל מספרם כמאה שנה אחרי עמנואל, אך שכמובן היו גם בימיו.

בין דורשי החכמה וחובביה קודמים בזמן ותופסים מקום בראש אחדים מאזרחי פלורנץ, מהם היו אנשים מלומדים בעצמם, מהם אך חובבים. כמאה שנה אחרי מותו של עמנואל היו לנגידים בפלורנץ בית מֶדִיצי, והם עמדו גם בראש ההשכלה שבימיהם, האירו פניהם למלומדים. סוד חכמי פלורנץ היה מהולל ונודע לשם בימי לורנצו המפואר.

ולא רק בעיר זו, כי גם בהרבה ערים אחרות נמצאו גואלים יחידים ואגודות תומכות בימין החכמים. חצרות האפיפיורים – גם הן נעשו מקום מחסה למשוררים ולומניסטים, והיו ימים שרומא נעשית למרכז הרינסנס. יוליוס השני עטר אחדים מן המשוררים בכלילים, קבוצה שלמה של משוררים ובלשנים התאספה סביב לְלֵיאוֹ העשירי שלא קפח כלל וכלל את חלקם.

אלפוֹנסו הגדול מאַרַגון מלך נַפוֹלִי, חובב קדמוניות, לו עלו חכמיו ומשורריו שהיו במסבו בעשרים אלף דוקאט מדי שנה בשנה. פֶדָרִיגוֹ מֵאוּרבֵינו – בשבילו ובשביל ניקלאוס החמשי נעשו רובם של התרגומים מיונית ומפרשיהם. בית ספוֹרצָה גם הוא יחשב על הַמֶצֶנַטִים. ואולם גם המושלים הקטנים וגם הקטנים שבעריצים אי אפשר היה להם ולחצריהם בלי חכמים ומשוררים, אחד המרבה אחד הממעיט, אבל איש לא חסר. וגם עליהם שרו המשוררים, וגם בשבילם כתבו סונטות ששגרו הם ליפותיהם. סֵיגיזְמוֹנדוֹ מַלַטֶסְטָה היה בעצמו מחבר שירים מסוּג זה לגבירות ברְימִיני, סביב לו היו כמה משוררים ובלשנים מאוכלי שלחנו ומשכירי כספו. לעתים היו הפילולוגים מנצחים זה את זה בפניו בארמונו; וכלם פארוהו בשיריהם אתו ואת אהבתו לְאִיזוטָה היפה.

ובכל דור ודור קמו נדיבים לישראל, וספרות ישראל יודעת גם היא שמות אחדים מהם שתמכו בידי הסופרים והמשוררים. ודאי שבימיו של עמנואל היו – ובודאי היה האחד מהם גם "הענן להשקות את ערגת הבושם" הזו בספרותנו.