המכתב השני
אל יחשוב לבך עלי, בנימין יקירי, בבואי להשיב לך מענה חיש מהר אחרי קבלי מכתבך, כי לא חקרתי ודרשתי היטב על אודות הענין הנכבד שעלי להשיב דבר.– הלא ידעת, כי העניינים האלה עוד בימי נעורי לקחו לבבי וכל מעיָני שמתי בהם; גדלתי בבית הורים נאורים מחזיקים במעוז דת קדשנו, ועוד בשחר טל ילדותי, הוד קול ספרי התנ״ך ודבריהם, החוצבים להבות אש־דת, שמעה אזני ואקשיב רב קשב, והמה הוליכוני הביאוני, עת גמלו כשרונותי, ולבי ראה חכמה ודעת, אל הדרי התלמוד ונושאי כליו; הן ידעת גם ידעת, כי לא מסבות ומקרים חיצונים עוררוני לבחור במשרת הרבנות ולכהן בה, רק חפץ פנימי ומטרה בחיים.– ואי לזאת אתפלא ביותר עליך כי תפחד פן אעשה חונף חלילה בגלל המשרה אשר על שכמי, אפי חרה עליך ולא יכולתי סלוח לך, לולא היית ידידי ורעי, ולולא הייתי אוהבך הנאמן. אמנם זאת היא קללת הזמן הרובצת בעת הנוכחית על מפעלות בעלי־המשרה להפריע אותם מצאת לאור עולם.– הדבר שעליו להיות טובה כללית, נהיה רק קנין בעלי המצב והמשרה, וסדרי החיים הדרושים להיות מרוצים לכל, יאמרו עליהם שהמה ענין וחפץ מפלגת אנשים מיוחדים, ומלתם תמיד על לשונם: אמנם כן, זה הגבר, עליו לעשות ככה, עליו להטיף מלים בסגנון כזה, יען וביען כי כה ידרוש מצבו – ועל פת לחם יכונן הגיוני רוחו. אהה לשפלות העת האבלה והבזויה!! כי תשים משטרה לסדר היום, אשר איש באנשים יוכל למכור את בכורתי בעד נזיד עדשים, והלך נפשו בעד פתותי לחם, אף תסלח לכל פעולה, אף אם לא תאות לאדם המעלה, אם אך תחיה את בעליה לתת לו לחם, לחם לאכול! או אולי תשמח, ידידי בנימין, ואלפי אנשים שמחשבותיהם כמחשבותיך, בזאת, כי כל אלה מצאו עמדתם רק בקרב חוג מפלגת בעלי משרה, ובי יש תקוה – לא נפלאת היא ולא רחוקה – כי עוד מעט יגורשו גם משם, ותכנית החיים, שאדניה הטבעו על מוסדות "האושר" "וההשתלמות", המרחפת בין השמים והארץ, תוכל ותחל להשען רק על עצמה.– אבל סלח לי יקירי, כי היטב חרה לי על זה, גם חפין אני לשכוח כי פיך הוא המדבר אלי דבר עצב מעלה אף – והנני לגשת לענות לך על מכתבך אלי, ולא נדרש לי, לבל יחרה אפך בי, להבטיחך עוד הפעם, כי לא אכריע את הכף במאומה מטעם מצבי והמשרה השומה עלי.–
אתה תמוד את היהדות לפי יסוד תעודת האדם, וזאת
