לצדיקים בגן עדן. אמרו במדרש שבע כתות של צדיקים. ולקחו מספר השבעה להורות על הרבוי, לא לדקדק במספר. וכן ימצאו רבים בדברי הנביאים ע"ה. והחכמים ז"ל אמרו שבע יפול צדיק וקם, והדומה לזה. והם גם כן הסכימו על שההצלחה תשלם בקנין אלו המושכלות אם מעט ואם הרבה, ולזה אמרו כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. כי הם, עם מה שהישירה אותם התורה לקנין המושכלות זאת ההישרה הנפלאה אשר תמצא בה, הנה אי אפשר שלא יקנו הרבה מהם שיעור מה מהמושכלות אם מעט ואם הרבה. ויהיה אמרם כל ישראל במדגת רוב ישראל כי ההקדמות הכוללות אשר בחכמה התלמודית מנהגם זה המנהג. כבר ביארו זה ואמרו אין למדין מן הכללות אף על פי במקום שנאמר בהם חוץ.
פרק ארבעה עשר
נישיר בו המעיינים בדברינו אל שאין ראוי שיעזוב מה שתחייבהו האמונה מפני מה שיראה שיביא אליו העיון.
ואם יראה אחד שהאמונה תחייב היות ההצלחה האנושית על זולת זה האופן שזכרנו, מצד מה שיביאהו להאמין פשוטי קצת הדברים הנאמרים בדבר גן עדן וגהנם בדברי המדרשים וההגדות ודברי הנבואה, ידע באמת כי אנחנו לא נטינו לזה הדעת שנטה אליו העיון אם לא מפני ראותינו שהוא מסכים לדעת תורתנו. כי לא יותר ההמשך לעיון שימצא חולק על האמונה, אבל כשיהיה זה, ראוי שייחס העדר ההסכמה לקצורנו. ולפי זה הוא מבואר שכבר יחויב למי שיאמין זה שימשך לאמונתו, כי גם אנחנו ננהג כן, אם יראה לנו היות האמונה מחייבת זולת מה שחייבנוהו מזה. וזה ממה שיחוייב קבולו לכל אחד מהמאמינים. שאם היה השער פתוח לחלוק על האמונה במה שיראה לאדם שהעיון חולק עליה, תפסד האמונה ויעדר תועלתה מאנשי האמונה, ויפול המחלוקת והבלבול בין המאמינים מה שהיה נופל אם לא היתה שם אמונה, ויתחדש בזה מההפסד מה שלא יעלם. ומה שאמרנו מזה בזה המקום ראוי שיובן ממנו שכן יהיה מאמרינו בשאר מה שיתבאר בדרושי זה הספר, ר"ל שאם היה נראה לאחד מאנשי האמונה שיש בהם מה שיחויב שיאמן חלופו מצד האמונה, הנה ראוי שיעזב העיון וימשך לאמונה, וייחס החלוף הנופל בה לקצורינו.
