העובי, הנה יהיה הענין בצורותיהם כן, כי יחס החומר אל החומר הוא יחס הצורה אל הצורה. ולזה מה שיחויב, שכמו שהמזגים כלם נמשכים בסדור והדרגה מהמציאות החסר אל המציאות השלם, כן הצורות האלו כלן נמשכות בסדור והדרגה מהמציאות החסר אל המציאות השלם.
וזה מבואר שאין כח באדם שישיג בשלמות הסדור אשר למזגים, כל שכן שאין בו כח להשיג הסדור אשר לדורות. אבל ישיג מזה מדרגות רחוקות, כאלו תאמר שהדומם הוא במדרגת ההיולי לצומח החסר, והצומח החסר הוא במדרגת ההיולי לצומח השלם, והצומח השלם הוא במדרגת ההיולי לחי החסר, והחי החסר הוא במדרגת ההיולי לדמי השח, ודמי השח הוא במדרגת ההיולי לדמי המעופף, ודמי המעופף הוא במדרגת ההיולי לדמי ההולך. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שאי אפשר שנדע בשלמות הצד אשר בו אלו המושכלות אחד. כי כשלא נדע הדרגתם לא יתכן שנדע הצד אשר הם בו אחד, ולזה הוא מבואר שאי אפשר שנשיג השכל הפועל. האלהים, אם לא שיאמר אומר שכבר נשיגהו באופן מה בהשיגנו אלו המושכלות, לפי שהן כלן בנפש השכל הפועל, וזהו ההתאחדות אשר יהיה לנו עם השכל הפועל. וכאלו זה הטעה לקודמים והכריחם אל שיאמרו שהוא אפשר לאדם שישיג השכל הפועל. ואל תחשוב שזה מחלוקת נפל לבד בין הפלוסופים, אבל תמצאהו גם כן בין חכמי תורתינו הקודמים ז"ל. אמרו במדרש וירא אלהים את האור כי טוב, אמר רבי יודא בר סימון הבדיל הקב"ה את האור לעצמו, אמר אין כל בריה יכול להשתמש בו אלא אני, הדא הוא דכתיב ונהורא עמיה שריה. משל למלך שראה מנה יפה, אמר זו לעצמי. ורבנן אמרי הבריק לו ליתנו לצדיקים לעתיד לבא, הדא הוא דכתיב אור זרוע לצדיק. והוא מבואר שהם כוונו באור השכלים הנפרדים, כי האור המוחש כבר ישתמשו בו המרגישים. וירצה רבי יודא בר סימון שאין השגת השכלים הנפרדים אפשר לאדם, והחולקים עמו יאמינו שהם מושגים לאדם השגה חלושה ונפסקת במה שישפיעו עליו, כאלו היה האור המושג לו ברק, ולזה אמרו הבריק לו, ואמרו שזאת ההשפעה הוא ליתנה לצדיקים לעתיד לבא, רצו בזה שההשגה החלושה אשר לנו תחלה בהם היא להגיענו אל שנשיגם השגה שלמה ונדבק בהם.
