הרעות לטובים להצילם מהרעות הגדולות הנכונות לבא עליהם מצד המערכת, והוא אחד מצדדי ההשגחה להציל הטובים מהרעות הנכונות לבא עליהם. ולפי שהגעת זה הרע הוא על צד ההטבה והחנינה לאיש הטוב, הנה הוא מבואר שאיננו עול. והרביעית מאלו הסבות היא, שכבר יקרה שיביא השם יתברך הרעות לטובים על צד ההשגחה להצילם מהמרי המעטיי אשר החלו להסתבך בו, ובדומה לזה אמר אליהוא ויגל אזנם למוסר, ויאמר כי ישובון מאון. וזה שאם ישתדל השם יתברך להצילם בזה האופן מהרעות המורגשות אשר אינם אנושיות, כל שכן שראוי שיגיע להם אלו הרעות להצילם מהרעות הנפשיות, כי הם אנושיות. - ובכאן הותר זה הספק אשר היה אפשר שיסופק בענין ההשגחה מצד העדר הסדור הנמצא בטובות אישי האדם ורעותיהם, להתבאר שזה אשר יחשב שהיה בו העדר הסדר והיושר הוא בתכלית מה שאפשר מהסדור והיושר. ולזה הוא מבואר שמה שטענו הקודמים לבטל היות ידיעת השם יתברך מתפשטת באלו הדברים מצד העדר הסדור הנמצא בהם הוא בטל. וכבר בארנו במה שקדם באיזה אופן יתכן שתונח ידיעת השם יתברך מתפשטת באלו הדברים, ובאיזה אופן לא יתכן זה.
ואולם מה שטען ההולך בדרך הפלוסוף, לקיים שההשגחה האלהית אי אפשר שתהיה באחד מאישי האדם מפני היות האדם פחות ונבזה מצד ביחס אל השם יתברך, הנה כבר התבאר מדברינו שהענין הוא בהפך. כי מצד השכל יהיה לאדם התאחדות מה לדבקות בשם יתברך, ומזה הצד אין ראוי שישכחהו השם יתברך, אבל ראוי שתהיה ההשגחה בו נפלאה מצד זה ההתאחדות והדבקות. ועוד שהפלוסוף יודה שההשגחה האלהית היא במיניים מצד היותם נצחיים, ובאישים הנצחיים כמו הגרמים השמימיים. ואם היתה ההשגחה אצלו באישים מצד הטבע המיניי, והוא הצד אשר הם בו נצחיים, הנה יתכן גם כן שתהיה ההשגחה האלהית באיש איש מאישי האדם אשר השלמות במושכלות מצד הטבע הנצחיי המתאחד בהם, והוא השכל הנקנה. - ובכאן התבאר שאין באחת מהטענות אשר זכרנו לקיים דעת הפלוסוף מה שיחויב ממנו בטול מה שהנחנוהו בהשגחה.
ובזה יתבאר שאין במה שטענו האומרים שהאדם נפקד על כל מעשיו לפי ההשגחה האלהית מה שיחויב ממנו בטול מה שהנחנוהו. וזה שהטענה אשר זכרנו לקיים דעתם, מפני מה שנראהו מגיע מהעונשים מדה כנגד מדה, הוא מבואר שלא יתחייב ממנה שתהיה ההשגחה האלהית בכל אחד מאישי האדם על אופן אשר הניחוה, אם לא יתבאר מהחוש
