עמוד:Hebrewbooks org 38168.djvu/94

בשביעית ולא יצטרך לבערם עד שייבש המתוק והיינו לחלוחית הארץ או הזבל דעד זמן זה מצוים לחיות בשדה ומכאן ואילך כלו ולכן אסור לאוכלן בלא ביעור ועד מתי מותר לגבב עשבים יבשים עד שתרד רביעה שנייה במוצאי שביעית וזהו בכ"ג במרחשון בשנה בינונית וג"כ מטעם זה דעד אותו זמן מצוי לחיות בשדה וכן עד מתי עניים נכנסים לפרדסאות בכל השנים ליטול לקט שכחה ופאה ובשביעית נכנסים לאסוף הפירות ועד מתי מותרין לעשות כן במוצאי שביעית ג"כ עד שתרד רביעה שנייה דמשם ואילך זמן הביעור וצריכים בעלי הפרדסאות לקיים מצות ביעור ובשאר השנים הטעם דעד אותו זמן רגילים העניים ליטול לקט שכחה ופאה ומשם ואילך הנשאר הפקר לכל כמ"ש לעיל סי׳ י"ג סעי׳ כ"ג אבל בשם נתבאר דלאו לכל הפירות הדין כן ע"ש (ואין הכוונה דאח"כ אסורים אלא אח"כ הפקר לכל): יא. תנן בספ"ז ורד חדש שכבשו בשמן ישן ילקט את הורד וישן בחדש חייב בביעור ובירושלמי איתא ורד חדש שכבשו בשמן של ששית וישן בחדש הוא ורד שביעית בשמן שמינית וע"פ זה פירשו המפרשים (ר"ש ורע"ב) דורד חדש והיינו של שביעית שכבשו בשמן של ששית ילקט את הורד קודם שהגיע זמן הביעור והכל מותר דהורד יאכלנו קודם זמן הביעור והשמן מותר להשהותו דאין הורד נותן טעם בשמן ואין בו קדושת שביעית אבל ורד של שביעית שנתנו בשמן של שמינית חייב בביעור כיון שהגיע זמן הביעור של הורד שהרי שמינית היא השמן ובע"כ הגיע זמן הביעור וכיון דהורד ישן נגד השמן יש בו חריפות ונותן טעם בשמן (כן מוכרח לומר לשיטת הר"ש והרע"ב וסברא זו כתב גם בעל ת"י וזה שברישא קראו לורד חדש ובסיפא ישן והרי שניהם של שביעית משום השמן דברישא השמן ישן נגדו ובסיפא השמן חדש נגדו ודו"ק) (ומתורץ קושית הר"ש ע"ש ועתוי"ט): יב. וגם מהרמב"ם נראה כן שכתב בספ"ז הכובש וורד שביעית בשמן של ששית ילקט את הוורד והשמן מותר כבשו בשמן של מוצאי שביעית חייב לבער השמן שהרי הוורד יבש הוא

וכבר נתחייב בביעור עכ"ל כלומר הוורד כיון שנתייבש הרי הוא חריף ונותן טעם בהשמן וכ"כ הרמב"ם מפורש בפי׳ המשנה ע"ש וגם שמן חדש נוח ליבלע (כ"מ): יג. עוד שנינו שם במשנה חרובין חדשים שכבשן ביין ישן וישנים בחדש חייב בביעור ובפשוטו נראה משום דחרובין ביין תמיד נותן טעם ולא דמי לורד ושמן וכ"כ הרמב"ם שם חרובין של שביעית שכבשן ביין של ששית או של שמינית חייב לבער היין שהרי טעם פירות שביעית בו עכ"ל וזה להדיא כמ"ש: יד. אבל המפרשים (ר"ש ורע"ב) כתבו דדין חרובין ביין כדין ורד בשמן והכא ענין אחר הוא והיינו כשהשהה החרובין בהיין עד אחר זמן הביעור אבל אם לא נשתהו עד אחר זמן הביעור ילקט החרובין והיין מותר כמו ורד בשמן והכי תניא בתוספתא ע"ש. ואמת שכן הוא בתוספתא אבל לשון המשנה משמע להדיא דדין חרובין ויין חמור מורד ושמן והתוספתא חולקת על המשנה (תוי"ט) ובאמת יש גירסאות בתוספתא (פ"ה הל' ט׳) דיש גירסא החרובין חדשין שכבשן ביין ישן ישנין בחדש חייב בביעור עכ"ל וזהו ממש כהמשנה אך יש גירסא החרובין חדשין שכבשן ביין ישן ילקט את החרובין וכו׳ זהו גירסת המפרשים ומוטב לקיים גירסא הקודמת להשוותה עם המשנה וברור שזהו גירסת הרמב"ם ז"ל: טו. וכתב הרמב"ם שם זה הכלל פירות שביעית שנתערבו בפירות אחרות מין במינו בכל שהוא ושלא במינו בנותן טעם עכ"ל וכן הוא במשנה ולכאורה זהו נגד מה שביארנו בסי׳ הקודם סעי׳ כ"ה דבליעת שביעית אינה אוסרת רק לענין לנהוג בזה קדושת שביעית ולא לענין ביעור ע"ש והא הכא לענין ביעור הוא אמנם דא"ש דשם אמרנו בהבלוע שקודם זמן הביעור דבזה אע"ג דבלעו משביעית מ"מ לענין ביעור ה"ז כמבוער שהרי אינו ניכר אבל בכאן שבלעו לאחר ביעור דבזה וודאי דינם כהדבר שבלעו ממנו ואם הוא חייב בביעור גם הבלוע כן דכחד חשיבי (כנלע"ד בכוונת הגרע"א שכתבנו שם): כדרך