עמוד:Hebrewbooks org 38168.djvu/91

יט. המוליך פירות שביעית ממקום שכלו למקום שלא כלו או ממקום שלא כלו למקום שכלו חייב לבערם דנותנין עליו חומרי המקום שהלך משם וחומרי המקום שיצא משם דחומרי המקום שיצא משם אינו מטעם חומרא אלא דהא חל איסור על פירות אלו שיצאו ממקום שכלו אמנם ממקום שלא כלו למקום שכלו בזה שייך חומרי המקום שהלך לשם דעל הפירות לא חל איסור דממקום היתר באו אלא שנותנין עליו חומרי מקום זה שהלך לו לשם ואסור לו לשנות מפני המחלוקת אבל להיפך לא חיישינן למחלוקת שיאמרו אנו אין מכלין והוא מכלה כיון שהפירות אסורים מעיקר הדין (תוס' פסחים נ"ב. ד"ה ממקום) וגם בזה לא שייך כל כך מחלוקת שיתלו דמסתמא ממקום שכלו באו (שם): כ. תנן בפ"ט משנה ד׳ אוכלין על המופקר ואין אוכלין על השמור ר׳ יוסי מתיר אף על השמור ואין הלכה כר"י אלא כחכמים ופירשו (הרע"ב וכ"מ בר"ש) דה"פ אוכלים ממה שבבתים כשיש ממין הזה במקום המופקר שיכולה החיה לאכול אבל אם ממקום המופקר כלו אע"פ שבמקומות השמורין כמו בבתים או בגינות אין אוכלין עליהן שהרי החיה אינה יכולה לאכול משם (ר"ש) ותימא דמאי קמ"ל פשיטא כיון שעיקר קפידת התורה היתה על החיה מה מועיל מקום השמור ואיך יחלוק בזה ר׳ יוסי ועוד דאם אוכלין על השמור מתי יהיה זמן הביעור שהרי יכול לשומרן בביתו זמן מרובה (תוי"ט): כא. וז"ל הרמב"ם שם דין ד׳ היו לו צמוקין של שביעית וכלו הענבים מן השדה מן הגנות והפרדסין שהן הפקר אע"פ שעדיין יש ענבים בגפנים שבתוך החצרות אינו אוכל מן הצמוקין מפני ענבים אלו שבחצר לפי שאינן מצויין לחיה אבל אם יש ענבים קשים ביותר שאינם נגמרים אלא בסוף השנה ה"ז אוכל מן הצמוקין בשבילן וכן כל כיוצא בזה עכ"ל וגם דבריו אינם מובנים דפשיטא דבחצר לא תלך החיה ואיך פליג ר׳ יוסי (והתוי"ט נתרצה בדברי הרמב"ם והוא תמוה וצ"ע): כב. ולולי דברי רבותינו הייתי מפרש דהנה התורה אסרה כשכלה לחיה מן השדה ומנין

אנו יודעים זאת ולכאורה הייתי אומר דכשאנו רואים באילנות השמורים שיש עדיין עליהם פירות אלו מסתמא גם ישנם באילנות המופקרות ולזה קמ"ל דאינו כן מפני שאין זה ראיה שיכול להיות דבמקומות השמורים יאריכו יותר זמן מבמקומות המופקרים שהחיות אוכלות משם וזהו שאומר אוכלין על המופקר כלומר כל זמן שידעת שישנם עדיין במקום המופקר אבל לא על השמור כלומר שלא תתלה דמסתמא גם במופקרים ישנם דאינו כן ור"י ס"ל דאוכלין דתולין דכמו שיש בזה כן בזה (ודע שראיתי מן המפרשים שתמהו על הירושלמי שאמר מתניתן ר"ש היא ומתוך כך יש שפסקו כר' יוסי והאמת דגירסא מוטעת הטעתם דהך מתניתן ר"ש אמשנה הקודמת קאי וכמ"ש הפ"מ ע"ש והך דר"ש הכל מודים ודו"ק): כג. עוד שנינו במשנה שם אוכלין על הטפיחין ועל הדיופרא אבל לא על הסתווניות וה"פ טפיחין הם כלי חרס הבנויים בכותל אשר שם צפרים יקננו וכשיש מן הפירות בטפיחין אוכלין ממה שבבית דהחיה תגיע לשם ודיופרא הוא אילן העושה שני פעמים פירות בשנה אוכלין מן הראשון עד שיכלה האחרון אבל לא על הפירות הגדילין בימי הסתיו משום דהמה רעים וגרועים ואין ראוים לאכילה והרמב"ם פי׳ מפני שהן כמין אחר וטפיחין מפרש ענבים קשים שאינן נגמרים עד סוף השנה ולדינא שני הפירושים אמת ואוכלין על הקשים ועל כלי חרס הבנויים בכותל כמ"ש: כד. הכובש שלשה מיני פירות בחביות אחת שכובשן במים או בחומץ ושהו זמן רב ובולעים זה מזה מ"מ אם מין אחד כלה או אפילו שנים כלו והשלישי עדיין לא כלה מבער השנים והשלישי מותר אף שבלע הרבה דאינם פירות של איסור שנתינת טעם תאסור אחרים כבכל האיסורין שהתורה לא חייבה רק בביעור ולכן אותו מין שכלה חייב לבער ואותו שלא כלה מותר ואפילו רוב המינין כלו מותר המיעוט שלא כלה וכל זה כשלא התחיל עדיין להשתמש מן החבית אבל אם התחיל בה כתב הרמב"ם שם וז"ל ואם התחיל בה הרי הכל כמבוער עכ"ל ונראה