עמוד:Hebrewbooks org 38168.djvu/90

הירדן מבואר בירושלמי הר מכוור וגדר וכו׳ חשבון וכו׳ דיבון במות בעל וכו׳ ע"ש אבל לפ"ז מוכח דבעבר הירדן נוהג ביעור וצ"ע בכל זה: טו. ועוד תמיה רבה בזה דהמשנה אומרת ולמה אמרו שלש ארצות שיהו אוכלין בכל אחת ואחת עד שיכלה האחרון שבה ופירשו המפרשים דביהודה אוכלין בכולה עד שיכלה האחרון שבה וכן בגליל ובעבר הירדן ובכולהו אית בהו הר ושפלה ועמק כמו שנתבאר. ובתוספתא פ"ז הל׳ ז׳ תניא שלש ארצות לביעור וכו׳ שלשתן של שלש שלש ארצות למה הוזכרו ההר העמק והשפלה לפי שאין אוכלין מבהר על שבעמק ולא מבעמק על שבהר אלא הר והורו עמק ועומקו שפלה ושפלתו עכ"ל הרי להדיא דאין אוכלין גם ביהודה מאחת על חבירתה וכן בגליל ועבר הירדן אלא יהודה מתחלק על ג׳ חלקים לביעור הר ושפלה ועומק וכן גליל ועבר הירדן ועוד דלפי׳ המפרשים למה הוחלקה כל אחת לג' איזה תועלת יש בזה: טז. ובאמת רבותינו בעלי התוס׳ בפסחים (נ"ב: ד"ה עד) פירשו דוודאי כל אחת חלוקה לעצמה ומביאים מירושלמי דאין חיה שבהר גדילה בעמק וכו׳ ע"ש וזהו כהתוספתא שהבאנו וזה שאמרו בגמ׳ שם דאין חיה שביהודה גדילה על שבגליל וכו׳ זהו אפילו מהר להר ומעמק לעמק ע"ש ולפ"ז א"ש מה שחלקם התנא לג' ואלו הג' לג' וזה שאמרה המשנה ולמה אמרו וכו' עד שיכלה האחרון שבה פירשו אחרון שבהר ואחרון שבשפלה ואחרון שבעמק ע"ש אבל לפירש"י והרמב"ם והרע"ב קשיא טובא וצע"ג (ער"ש ודבריו כדברי התוס׳): יז. ונ"ל לתרץ לפי דברי רבותינו דפירשו לתוספתא בכוונה אחרת בשנדקדק מהו זה שאמרה למה הוזכרו ההר העמק והשפלה היכן הוזכרו ואי אמשנה קאי מאי קושיא הא ג׳ ארצות שביהודה קחשיב ואי מקשה למה הוזכרו ג׳ בכל אחת ואחת כמו שהמשנה מקשה ולמה הוזכרו ג׳ לא ה"ל לומר בלשון הר עמק ושפלה אלא למה הוזכרו ג׳ בכל אחת אמנם ה"פ דכבר כתבנו

דהך דשפלת לוד וכו' הוא מג' ארצות דיהודה וא"כ הך דההר העמק והשפלה מיותר הוא לגמרי ואפילו לפי פי׳ רבותיגו דהך דשפלת לוד וכו׳ הם מג׳ שבעבר הירדן מ"מ מקשה מאי האי סימנא דהר ועמק ושפלה אטו לא היו להם שמות פרטים ומתרץ לפי שאין אוכלין מבהר על שבעמק וה"פ דהנה ר"ש חולק במשנה ואומר דלא אמרו ג׳ ארצות אלא ביהודה וקשה איזה סברא יש בזה דביהודה יתחלק לג׳ חלקים וגליל ועבר הירדן כל שני המדינות כאחת ולזה מתרץ דמפני שאין חיה שבהר גדילה על שבעמק וביהודה היו הרים גדולים ועמקים גדולים ושפלות גדולות לפיכך חלקן ר"ש לג' משא"כ בשאר ארצות ולכן נתן התנא סימן על יהודה הר וכו׳ להודיע טעמא דר"ש ונמצא דהתוספתא היא אליבא דר"ש ואנן קיי"ל כחכמים וכן מה שבירושלמי איתא דאין חיה שבהר גדילה על שבעמק הכל הוא אליבא דר"ש ולא קיי"ל כן ולכן השמיטה הרמב"ם וכן כל המפרשים (כנלע"ל): יח. כתב הרמב"ם בפ"ז דין י"א ושלש ארצות אלו כולן חשובות כאחת לחרובין ולזיתים ולתמרים ואוכלין בתמרים עד שיכלה האחרון שבצוער ואימתי הוא כלה עד הפורים ואוכלין בזיתים עד העצרת ובענבים עד הפסח של מוצאי שביעית ובגרוגרות עד החנוכה עכ"ל. והנה בזיתים ותמרים מבואר במשנה שם דכל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים ובירושלמי הוסיפו חרובין והטעם דקים להו דבאלו השלש פירות החיה הולכת למרחוק ואפילו מהר לעמק וקים להו דתמרים כלו בפורים וזיתים בעצרת וענבים בפסח ונרוגרות בחנוכה דאז אין החיה מוצאה מהם בזיתים ותמרים בכל א"י ובענבים וגרוגרות כל מדינה במקומה ולחרובין אין זמן ידוע וכן לשאר כל הפירות. ודע שי"א דהמשנה דכל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים ר"ש אמרה דמיירי שם מקודם ואין הלכה כן (רע"ב) וכ"כ הרמב"ם עצמו בפירושו אבל בחבורו חזר בו וס"ל דזהו דברי חכמים וכן משמע להדיא בירושלמי מדאומר תני אף לחרובים כן ואינו אומר לר׳ יהודה ע"ש וכן הלכה: המוליך