עמוד:Hebrewbooks org 38168.djvu/88

אותו המין כגון שבא זמן של קציר ועת הבציר הגיע, ב"ד שוכרין פועלין ובוצרין ומוסקין ולוקטין כל אותו המין ודורכין ומוסקין בגת ובבית הבד כדרך שאר השנים ונותנים לאוצר שלהם ואלו הפירות המכונסים לאוצר ב"ד א"צ ביעור אחר שכבר מבוערין הן מתוך הבית ואחד עניים ואחד עשירים מותרין לאחר הביעור לקבל מהן מיד ב"ד ולאכלן וכל זו התקנה והטורח של ב"ד מפני חשד שלא יבואו לעכבם או לעשות מהם סחורה וכשאין אוצר בעיר ולא ב"ד והפירות ביד המלקט אותם מן ההפקר צריך לבערם מן הבית בשעת הביעור ומפקירם על פתח ביתו ואוכלין והולכין לעולם וזו היא שביעית שאוסרת במינה במשהו לביעור מפני שיש לה היתר בביעור מביתו (רמב"ן שם) ואם עיכבם בביתו לאחר הביעור אסורים לגמרי וזו היא שביעית שאוסרת בנותן טעם לאחר הביעור מפני שאין לה היתר ואפשר שהאיסור הוא מדבריהם ואולי אפילו הביעור כולו חומר מדברי סופרים והברייתות השנויות בת"כ לענין הביעור אסמכתא מדרבנן (שם): ו. והראב"ד ז"ל בפ"ז כתב דהביעור הוא כשיכלו פירות העיר ותחומיה מוציאין כל אדם מה שבבתיהן ומביאין אותם לאוצר ליד ב"ד והם מחלקים שלש סעודות ליום לכל אדם כדי לשבת וכן בכל יום ויום עד שיכלו ואם אין שם אוצר ולא ב"ד מחלקין מוציאן לשוק ומפקירן ואף הוא יכול לחזור לזכות בהם ככל אדם ואוכל הזוכה בהן עד שיכלו אותן הפירות מכל הארץ ביהודה מכל ארץ יהודה ובגליל מכל הגליל ואחר שיכלו מכל הארץ מתבערים לגמרי לשריפה או לאיבוד ומאותו הביעור ואילך אינו אוסר במשהו לפי שאין לה היתר אבל לביעור הראשון כיון שיש לו היתר ג׳ סעודות אוסר במשהו וכו' עכ"ל ולדבריו יש שני מיני ביעור הקודם הוא שלא לאיבוד כשיכלו הפירות מעיר ותחומה והשנית כשיכלה מכל הארץ לאיבוד וחידוש גדול הוא שלא הוזכר בש"ס כלל שני מיני ביעורים: ז. ודעת הרמב׳׳ם משונה לגמרי שהוא סובר דביעור אחד היה ותחלתו לאיבוד אם אין לו

אוכלים דהוא היתה לו הגירסא דאחד עניים ואחד עשירים אין אוכלין אחר הביעור וז"ל בפ"ז פירות שביעית אין אוכלין מהם אלא כל זמן שאותו המין מצוי בשדה שנאמר וכו' כיצד הרי שהיו לו גרוגרות שביעית בתוך ביתו אוכל מהן כל זמן שהתאנים האלו בשדה כלו מן השדה אסור לאכול מאותן שבבית אלא מבער אותן היו לו פירות מרובין מחלקן שלש סעודות לכל אחד ואחד ואסור לאכול אחר הביעור בין לעניים בין לעשירים ואם לא מצא אוכלין בשעת הביעור ה"ז שורף אותן או משליך לים המלח ומאבדן וכו' עכ"ל הרי לדעתו עיקר הביעור הוא לבערן מן העולם אם אין יכול לאכלן או לחלקן לאחרים שיאכלום עד שעת הביעור: ח. ודעת רבותינו בעלי התוס׳ בפסחים (נ"ב:) והר"ש והרע"ב בפ"ט והסמ"ג בעשין (קמ"ח) כהרמב"ן שמעולם לא נאסרו באכילה אלא שמחוייב להוציאן לשוק ולהפקירן ואח"כ יכול בעצמו לזכות בהן ולהכניסן לבית ומשהן זמן מרובה ואוכל מעט מעט והא דמשמע בגמ׳ דאחר הביעור נאסרין לגמרי היינו כשלא קיים מצות ביעור כלל דאז נעשו כאיסורין ממש ואסורין באכילה ובהנאה וצריך לבערן מן העולם ונמצא דרוב הפוסקים סוברים כהרמב"ן והכי קיי"ל (ורש"י פי׳ בפסחים (נ"ב: ד"ה משום) דהביעור הוא שמפקירן במקום דריסת חיה ובהמה והתוס׳ שם בד"ה מתבערין הקשו עליו דהא מותרין לאכלן אחר הביעור ע"ש וי"ל דגם רש"י אין כוונתו לאוסרן אחר הביעור אלא כוונתו שיהא ביעור גמור שיהא הכל שולטין בו ולא יעשה הביעור רק לפנים להוציאו לא רחוק מביתו ולחזור ולזכות בו מיד אלא יניחם במקום הפקר שבהמות וחיות הולכות שם אבל אח"כ יכול ליטלם ומותרים באכילה וכן נ"ל מהרמב"ן שם בכוונת רש"י ע"ש): ט. אל יפלא בעיניך אחרי שמבערין את הכל מה יאכלו עד הגידול החדש של שנה השמינית דבאמת הביעור אינו אלא על פרי אילנות שגדילין מאליהן שזהו מותרות ולא הכרחיות אבל תבואות וזרעונים היו להם מוכנים משנה הששית כדכתיב וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים ובאלו אין שום קדושה דאינם