עמוד:Hebrewbooks org 38168.djvu/86

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
הדף הזה לא עבר הגהה

ככר בפונדיון או במעה ואשלם לך דא"כ הו"ל פורע חובו משביעית אלא יאמר לו תן לי במתנה ככר שוה פונדיון ואח"כ נותן לו במתנה ירקות שילקט וכן כל כיוצא בזה ואפילו לקח ממנו סתם כדרך שמוכרין בהקפה אסור דזהו פריעת חוב ממש דפריעת חוב הוי כסחורה וזהו לפי הירושלמי והמפרשים ולהרמב"ם דעת אחרת בזה ויתבאר בסעי' י׳:

ח. תנן במשנה (שם מ"ל) האומר לפועל הא לך איסר זה ולקוט לי ירק היום שכרו מותר לקוט לי בו ירק היום שכרו אסור ומקשה הירושלמי מה בין זה לזה ואומר דבאמת דמהלכות של עמעום הם כלומר שלא נתברר הטעם ואח"כ אמר ר"ל במראה לו את הלוקט שאינו אלא כנותן שכר רגלו כלומר שאומר לו הילך איסר זה ומחזיק עלה של ירק בידו ואומר לו לקוט לי ירק היום ונראה להדיא שלא בעד הירק משלם לו אלא בעד הליכתו והירק נותן לו בחנם אבל כשאמר לקוט לי בו ירק היום הרי מפורש אמר על האיסר והוה כמכר ואסור דזהו כסחורה ור' יוחנן אמר אפילו לא הראה לו כמי שהראה לו כלומר אפילו כשאין אוחז הירק בידו ומראה לו הקילו כשלא אמר בו ואמרינן ששני דברים הם לקוט לי ירק היום בחנם והאיסר הוא בעד הליכתו אבל כשאמר בו הוי כמכר ומסתמא הלכה כר׳ יוחנן וכן משמע מהמפרשים (ער"ש ורע"ב) ופירושו דשכרו אסור היינו שהאיסר נתפס בקדושת שביעית:

ט. וז"ל הרמב"ם פ"ו דין י"ב האומר לפועל הא לך איסר זה ולקוט לי ירק היום שכרו מותר ואינו כדמי שביעית אלא מוציאו בכל מה שירצה ולא קנסו הפועל להיות שכרו כדמי שביעית. ואם אמר לו לקוט לי בו היום ירק ה"ז כדמי שביעית ואינו מוציאו אלא באכילה ושתייה בפירות שביעית. החמרים העושים בפירות שביעית מלאכת שביעית האסורה כגון שהביאו יותר מדאי הרי שכרן כדמי שביעית ודבר זה קנס להם ומפני מה קנסו בחמרים ולא קנסו בפועל מפני ששכרו מעט לא קנסו בו משום כדי חייו עכ"ל:

י. עוד כתב הלוקח מן הנחתום ככר בפונדיון

וא"ל בשעת לקיחה כשאלקוט ירקות שדה אביא לך בו ה"ז מותר ואותו הככר הרי הוא כפירות שביעית ואם לקח ממנו סתם לא ישלם לו מדמי שביעית שאין פורעין חוב מדמי שביעית עכ"ל ואינו מובן זה שכתב דהככר הוא בפירות שביעית דכיון דנתנו זל"ז במתנה למה תחול על הככר קדושת שביעית וכבר כתבנו זה בסעי׳ ד דכל המפרשים לא פירשו כן וכן משמע להדיא מהירושלמי אמנם לפי דבריו של הרמב"ם א"ש דהוא כתב כשאלקוט וכו' "אביא לך בו" וממילא דהוי חליפין וחל קדושת שביעית אבל במשנה אין הגירסא כן אלא "אביא לך" הלכך הוי מתנה ומהירושלמי באמת אין הכרח גמור ע"ש היטב:

יא. אוכלין פירות שביעית בטובה ושלא בטובה כלומר בין שמחזיק טובה להבעלים ובין שאינו מחזיק לו טובה ואע"ג שאין לו להחזיק לו טובה שהרי רחמנא אפקריה לפירותיו ואינם שלו מ"מ לא חששו אם גם מחזיק לו טובה דמה בכך והרמב"ם בספ"ו כתב דבטובה היינו שיתן לו ג"כ פירות שביעית כמו שעשה לו טובה שנתן לו או שיכניסו לגינתו לאכול כמו שעשה לו טובה ומי שנתנו לו פירות שביעית במתנה או שנפלו לו בירושה ה"ז אוכלם כדרך שאוכל פירות שאוסף אותן הוא בעצמו מן השדה כלומר שנוהג עמם ככל דיני פירות שביעית ואע"ג דבמשנה ספ"ט אינו כן ע"ש אך בירושלמי מפרש שאינו לפי ההלכה שמותר לאכול בטובה דזהו למאן דס"ל דאין אוכלין בטובה ע"ש:

יב. בקדושין (נ"ב.) איתא מעשה באחד שקידש נשים בפירות שביעית ואמרו חכמים דמקודשות ואע"ג דזהו כעין סחורה והתורה אמרה לאכלה דאולי מפני פריה ורביה הקילו ואפשר דבאמת רק בדיעבד אבל לכתהלה אסור (תוס׳ רפ"ה דעכו"ם ד"ה נמצא) ואע"ג דהפירות הפקר אך משבאו לידו זכה בהם ואין חילוק בין שהיו הפירות שלו או של אחרים דכולם הפקר הם ומשנטלן זכה בהם ופשוט הוא דהאשה צריכה לאכלן בקדושת שביעית ואפילו הפירות הם של האשה מקודשת שהרי הפקר הם וכשנטלן זכה בהן והרי הם כשלו (כן מבואר שם) ומירושלמי קדושין (פ"ב ה"ו)

מבואר