עמוד:Hebrewbooks org 38168.djvu/81

חכמים במשנה (ספ"ד) החרובין משישלשלו שמתחילים להכביד על האילן כעין שלשלת והגפנים משיגרעו וזהו בוסר שנעשו גדולים כפול הלבן (פסחים נ"ג.) והזיתים משינצו שיגדל עליהם הנץ ושאר כל אילן משיוציא הפירי והרמב"ם (שם) כתב משיוציאו בוסר וא"כ הם שיעור הגפנים ולמה חלקן אך הרמב"ם בגפנים מפרש משיגריעו מים ע"ש ונראה שזהו מדרך הירושלמי שאומר משיזחילו מים אבל לדרך הש"ס שלנו א"א לפרש בוסר בכל האילנות ויש מי שפי׳ משיוציאו עלין (טרע"ב) וגם זה תמוה דהא עדיין אין שם פירא כלל עליה ולענ"ד נראה כמ"ש משיוציא פירא אפילו קטנה מאד שם פירא עליה (וכ"מ בפסחים נ"ב: בהך דקץ כפנייתא ע"ש): כח. איתא בפסחים (נ"ב:) ר׳ אילעא קץ כפנייתא דשביעית שקצץ דקל של תמרים קטנים שלא בישלו ופריך והא אסור לקצוץ כמ"ש ומסיק דר׳ אילעא בדניסחני קץ ופירש"י תמרים של דקל זכר שאינם מתבשלים עולמית ולא אפסיד מידי ע"ש ולשון הרמב"ם כן הוא ואין קוצצין את הכפניות בשביעית מפני שהוא הפסד פירי ואם אין דרכן להעשות תמרים אלא שיציץ מותר לקוץ אותן כפניות עכ"ל ואינו מובן מהו שיציץ ובגמ׳ (מ"ק כ"ח.) מצינו שיציץ קוצים וכן בפסחים שם ואם הם קוצים אינם פירי כלל אלא כוונה אחרת בזה ולא ידעתי: כט. אין שורפין בתבן וקש של שביעית שהם ראויין למאכל בהמה ואסור לשורפן ובמוצאי שביעית משתרד רביעה שנייה והוא בשנה בינונית בכ"ג במרחשון נהנין ושורפין בהם לפי שאז מתקלקלין והבהמות והחיות אין אוכלין אותן והוויין כעצים בעלמא: ל. כתב הרמב"ם (שם) מרחץ שהוסקה בתבן ובקש של שביעית מותר לרחוץ בה בשכר ואם אדם חשוב הוא אסור שמא יסיקו בה דברים אחרים בשבילו כדי שיהיה ריחה נודף ונמצאו מפסידין פירות שביעית עכ"ל וזהו משנה ספ"ח ואין לשאול דהא אסור לשורפן כמ"ש די"ל דמ"מ אם עבר והסיק מותר לרחוץ ועוד דכבר נתבאר דבמאכלי בהמה מותר למלוגמא לאדם וה"ה

למרחץ כיון שלהנאתו הוא (כ"מ) והקשו על זה דהא הרמב"ם כתב אח"כ תנור שהסיקוהו בתבן ובקש של שביעית יוצן ולמה יוצן הרי בישל לאכילה ולא גרע ממרחץ ויש שנשאר בקושיא (מל"מ) ויש שנדחק לחלק בין הנאת מרחץ שאינו ניכר לעין להנאת בישול שניכר לעין (כ"מ בשם הרי"ק) ואין טעם בזה דהא היתר גמור הוא כמ"ש. ולענ"ד נראה דלא מיירי בשבישל נגדם דא"כ למה לו להזכיר תנור ה"ל לומר תבשיל שנתבשל בתבן וכו' והאמת דכאן מיירי שהסיק התנור לאחר עשייתה כדי לחזקה וזה מקרי היסק ראשון של תנור בגמ׳ (שבת קכ"ה.) וההסקה משוי לה כלי כמבואר בכלים (פ"ה) דזהו גמר מלאכתו וא"כ אין זה צורך האדם אלא צורך התנור אבל לבשל שרי וזה שכתב בשכר אינו מבואר במשנה ומדבריו משמע דבחנם אסור ואינו מובן ואולי י"ל דכוונתו דאפילו בשכר מותר וצ"ע: לא. והראב"ד הקשה עליו דבאדם חשוב שאסור מטעם שמא יסיקו בה דברים אחרים בשביל ריח טוב א"כ אפילו הוסקה בעצים נמי אסור ולכן סי׳ דמותר לרחוץ בחנם ולא בשכר דהוה כסחורה ואדם חשוב חנם דידיה כשכר דמיא ע"ש ואינו מובן דמה שייך על זה סחורה והרי גם פירות מותר למכור מעט כמו שיתבאר וכ"ש מעה קלה בעד מרחץ וטעם הרמב"ם נ"ל דמשום דמתבן וקש יש ריח רע חיישינן שיתן בהם פירות מריח טוב לבטל הריח הרע שלהם אבל בעצים ליכא חששא דבתבן יש תיבנא סריא שנרקבה (ב"ב י"ט:) וריחו רע: לב. הקליפין והגרעינין שמותרין בתרומה לזרים אין קדושת שביעית חלה עליהן והרי הן כעצים אא"כ ראויים לצביעה דעל צביעה יש שביעית כמ"ש והקור והוא הרך מהקליפה הניתוסף על הדקל ובעודו רך ראוי לאכילה קדושת שביעית חל עליו והצורר תבלין של שביעית ונותן לתוך התבשיל ואלו לא צררן כבר נתבטלו אך כיון שצררן עודם הם בשלימותן מ"מ אם בטל טעמן בטלה מהן קדושת שביעית והם כעץ בעלמא אבל אם נשאר בהם קצת טעם עדיין הם