עמוד:Hebrewbooks org 38168.djvu/65

היה פחות מעשרה או פחות מי׳ אבנים או שהיו אבנים קטנות ממשוי שני בני אדם נוטלן ומניח טפח אבנים סמוך לארץ: יח ובזה כתב הרמב"ם בד"א בשנתכוין לתקן שדהו (זהו התוספתא שבסעי׳ ט"ז) או שהתחיל ליטול בשביעית אבל אם לא נתכוין לתקן שדהו (וצריך להאבנים) או שהתחיל ליטול מקודם שביעית נוטל בשביעית כל מה שירצה מכל מקים וגומם עד לארץ וכן אם היה נוטל משדה חבירו אע"פ שהוא קבלן גומם עד לארץ עכ"ל דבשדה חבירו הכל יודעים שאין כוונתו לתקון שדה ואין לשאול למה לא ניחוש לעוברים ושבים שאין יודעים שזהו של חבירו ויחשדוהו כמו שחששנו בסעי׳ ב׳ לענין זבל די"ל דלא דמי דזבל הכל מרגישים גם העובר ושב דמזבל שדהו אבל בנטילת אבנים דגדולות מותר בכל ענין ובברירת הקטנות העובר ושב אינו מרגיש כלל והחשש הוי רק לאנשי המקום והם יודעים שאינו שלו וגם אין לשאול למה לא חלקנו במחצב של אבנים בכל החילוקים שחלקנו בגדר די"ל דבשם הוי שטח גדול ונראית כעבודה בשדה אפילו בלא נתכוין לתקן שדהו ואפילו התחיל מקודם שביעית אם לא התחיל כפי השיעור שנתבאר ואפילו אין המחצב שלו ולא דמי לגדר שהוא שטח קטן ומלאכה מועטת (נ"ל): יט אבנים שהמחרישה זיעזעתן ממקומן ואפילו לא זיעזעתן אלא עתידה לזעזען (ירושלמי) או שהיו מכוסות בעפר ונתגלו אם יש בהם שתי אבנים שכל אחד משוי שני בני אדם הרי אלו ינטלו כולן אגב אותם שתים דלא מיחזי כמתקן שדה (ר"ש פ"ג מ"ז) היו קטנות מזה לא ינטלו ומלשון הרמב"ם שם דין ט׳ מבואר דגם כשיש שתים כמ"ש אין ההיתר רק עליהם ע"ש ומלשון התוספתא משמע ג"כ כן ולא אדע מי הכריחם לזה דאי משום דבגדר הדין כן כמ"ש בסעי׳ י"ז הא לא דמי לגדר דשם הצרכנו לעשרה אבנים וכאן די בשתים וצ"ל דבכאן ניכר לכל שרק לצורך האבנים נוטלן דאי משום תקון השדה היה לו להניח עד זמן חרישה דממילא היה נוטלן מפני עיכוב המחרישה או מטעם דמוכח

שהונחו כדי ליטלן או טעם אחר וא"כ לא שייך רק על אלו האבנים בלבד וצ"ע: כ שנינו במשנה (שם) המסקל את שדהו כלומר שמסלק האבנים מן השדה נוטל את העליונות ומניח את הנוגעות בארץ וכן גרגר של צרורות או גל של אבנים נוטל את העליונות ומניח את הנוגעות בארץ אם יש תחתיהן סלע או קש הרי אלו ינטלו וכ"כ הרמב"ם שם דין י' ע"ש. ודע דהא דתנן בפ"ב דמסקלין עד ר"ה ובארנוה בסי׳ י"ח סעי' כ"ב דמשמע דבשביעית עצמה אסור לסקל וודאי כן הוא דבתוספת שביעית מסקל לגמרי גם הנונעות בארץ וכאן בשביעית מניחן כמ"ש ומן התימא דבירושלמי שם פריך וז"ל מסקלין עד ר"ה תמן תנינן המסקל נוטל את העליונות וכו' וכא את מר הכין אמר ר׳ יונה כאן בתלוש כאן במחובר עכ"ל ואינו מובן כלל דאי פריך היאך מסקלין בשביעית דשם לא התירו רק בערב שביעית מאי קישיא דשם התירו לסקל לגמרי כמ"ש ואי פריך למה התירו בשם לסקל לגמרי והרי כאן צריך להנית את הנוגעות בארץ מאי דומיא ערב שביעית לשביעית ונ"ל דלאו אדינא מקשי אלא על לשון המשנה דשם משמע שאין דרך לסקל אלא עד ר"ה וכאן קתני המסקל את שדהו דמשמע דדרך לסקל בשביעית ומתרץ כאן בתלוש וכו' כלומר דוודאי האבנים המחוברים בקרקע שיש בזת טורח רב ואין עושין אא"כ רוצים לנקות השדה שתהא ראויה לזריעה נמנעין מזה בשביעית אך בתלוש דאין טירחא ודרך ללקט האבנים לצורכן להשתמש בהן בזה דרך בני אדם גם בשביעית ולכן הרמב"ם לא הזכיר זה (והתוי"ט נשאר בצ"ע על הרמב"ם והמה"פ נדחק לפרש דהקושיא הוא דגם בערב שביעית היה אסור ליטול את הנוגעות בארץ ע"ש והדבר ברור כמ"ש): כא שנו חכמים במשנה (שם) אין בונין מדרגות על פני הגאיות ערב שביעית משפסקו הגשמים מפני שהוא מתקנן לשביעית אבל בונה הוא בשביעית משפסקו הגשמים מפני שהוא מתקנן למוצאי שביעית ולא יסמוך בעפר אבל עושה הוא חייץ כל אבן שהוא יכול לפשוט את ידו וליטלה הרי זו תנטל עכ"ל המשנה: ופירשו