עמוד:Hebrewbooks org 38168.djvu/60

לא תיחרב וכן העצים לא יתקלקלו כמ"ש הרמב׳׳ם עצמו ואין כאן עבודה דאורייתא ולכן התירו מפני ההפסד: יד ודע די"א דהא דתנן משקין בית השלחין דווקא זהו לענין חוה"מ דטירחא אסור אבל בשביעית מותר להשקות גם שדה בעל (רע"ב שם ותוס׳ מ"ק ו': ד"ה מרביצין בשם רש"י) אבל דעת הרמב"ם דרק בית השלחין התירו ולא בית הבעל וכן עיקר לדינא (וזהו דעת התוס׳ שם וכתבו שגם רש"י חזר בו ע"ש): טו הטומן לפת וצנונות וכיוצא בהם בקרקע כדי שיהיו נשמרים שלא יתכלו אם היו מקצת העלין מגולין דניכר לכל שאינו זריעה מותר ואם לאו אסור כן פסק הרמב"ם בפ"א דין ט"ו וי"א דלענין שביעית גם אם אין העלין מגולין מותר (ר"ש ורע"ב ספ"ק דכלאים) והמשנה שם דמצרכת עלין מגולין זהו לענין שבת ע"ש (וכ"כ רש"י ותוס׳ בשבת נ׳:) וי"א להיפך דאפילו עליו מגולין לא מהני שהרי דרך זריעה כן הוא אלא בעינן שמגוף הלפת יהיה מקצת מגולה (ערוך ערך לפת בשם הגאון והובא בתוס׳ שם) ויראה לי דלכל הדיעות אין האיסור אלא כשטמנם בקרקע אחד אחד אבל אם חפר בור והניחם הרבה וכיסם בעפר וודאי דמותר דאין זה גדר זריעה וכן אם צבר חול או עפר תלוש על הארץ וטמן בתוכם אין זה כזריעה ומותר: טז הטומן את הלוף בקרקע בשביעית וזהו מין ממיני הבצלים וכיוצא בהם שנינו במשנה (פ"ה מ"ב) דלא יפחות מד׳ קבים עד גובה טפח וטפח עפר על גביו וטומנו במקום דריסת אדם כלומר דזה אינו דומה לטומן לפת וצנונות שהתירו להטמין כמו שירצה רק שיהא עליו מגולין אבל בלוף לא התירו להטמין קצת אלא ד׳ קבים ביחד ולחפור חפירה לא פחות מגובה טפח ויטמינם ביחד ויכסה טפח עפר על גביו וטומנו במקום דריסת אדם והחמירו בזה מפני שהן נוחין לגידול וכשלא יהיה באופן כזה יתגדלו בשביעית ובירושלמי שואל איך הדין בסתם בצלים חד אמר דגם בבצלים הדין כן וחד אמר דבצלים א"צ כל כך ואפילו בפחות מותר ע"ש

והרמב"ם לא הזכיר זה ומשמע דס"ל דאין חילוק: יז תנן ספ"ב ממרסין באורז בשביעית אבל אין מכסחין וה"פ דמשקין עפר האורז ומערבין אותו במים אבל אין חותכין העלין של האורז דבזה דמשקין ומערבין במים אינו אלא מקיימו שלא יתקלקל אבל ע"י חתיכת העלין גורם שיתגדל יותר ואסור בשביעית: יח כיון שעבודת הקרקע אסור בשביעית ואסור לעשות כל דבר שמועיל להקרקע ולכן אסור ללקט עצים ואבנים דקים מתוך שדהו לנקותה כדי שתהא ראויה לזריעה ובראשונה היו אומרים דרק ללקט הדקות אסור אבל ללקט עצים גסים להסקה או לדבר אחר ולהניח הדקים מותר כל אדם בשלו ומשרבו עוברי עבירה שהיו מלקטים הדקים ג"כ ואמרו הגסים לקחנו אסרו חכמים ללקט מתוך שלו אפילו הגסים (משנה רפ"ד) אבל מתוך של חבירו מותר ללקט גסים ודקים שהרי אין אדם חיטא ולא לו ולא יתכוין לנקות שדה של אחר ובוודאי לצרכיו ליקטן אבל בתנאי שחבירו לא יחזיק לו טובה בעד זה דאם יחזיק לו טובה יש לחוש שיתכוין לנקות הקרקע שלו שתהיה ראויה לזריעה והרמב"ם פי' שהוא לא יחזיק טובה לבעל השדה לומר לו ראה הטובה שעשיתי לך שנקיתי שדך ע"ש: יט ויש לפעמים שאפילו בשלו מותר כגון שהיתה בהמתו עומדת בתוך שדהו ומלקט ומביא לפניה שתאכלם מותר שהרי בהמתו מוכחת עליו שאין כוונתו לתקון השדה וכן אם היתה שם כירתו שמבשל בה מלקט הכל ומדליק שכירתו מוכחת עליו אבל בלא זה אסור בשלו רק אצל אחר מותר כמ"ש ויראה לי דאצל קרוב אסור כמו בשלו דוודאי יש לחוש שמתכוין לטובתו לנקות הקרקע וכ"ש שכיר אצל בעה"ב או עבדו וכל כיוצא בזה ונראה דכל מה שאסור בשביעית אפילו ע"י עכו"ם אסור ומן התורה ולא דמי לשבת דאמירה לעכו׳׳ם שבות דלא דמי דבשבת מלאכה נאסרה ולא שביתת שדה משא"כ בשביעית ששביתת שדה היא המצוה א"כ מה לי על ידו או ע"י עכו"ם סוף סוף עובר על שביתת הארץ: כ כתב הרמב"ם (שם הל' י"ח) הקוצץ אילן או שתים