עמוד:Hebrewbooks org 38168.djvu/46

•ימן יי השלחן איבו יכול להציל ור"ח מפרש לה במעשר עני שבבית ולכן אפילו בכשיעור יכול להציל והרמב"ם לא הזכיר מזה מאומה וצ׳־ע: ^ןן דבר פשוט הוא דלקט שכחה ופאה ופרט ועוללות ומעשר עני מותרים גם הקרובים ליקת וק"ו הוא דהא בצדקה הקרובים קודמים כמ"ש ביו"ד בסי׳ רנ׳"א וא"כ באלו נהי דאינס קודמים משום דהתורה זיכתה לכל העניים בשוה מיהו לא גריעי מהם וזהו שכתב הרמב"ם שם אב ובגו איש וקרובו שגי אחין שגי שותסין שהיה אהד מהן עני גותן לו האחר מעשר עגי שלו עכ"ל ותמיהני דבירושלמי דפאה (סיה הל די) מבואר להדיא דאינו רשאי להאכיל לאביו מעשר עני אא"כ הוא ג"כ עני דהכי איתא שם אב ובגו וכוי ונותנין זל"ז מעשר עני אמר ר"י ת בא מארה למי שנותן לאביו מעשר עגי אמרו מגיין שאם היו שניהמ עניים כלומר מניין לו לפרנסו אם לא יתן לו מעשר עני אבל כשהבן עשיר מודים לר׳"י שאין לו לפרנסו ממ"ע וכפי׳ זח מוכת להדיא בתוספתא פ"ד ע"ש וצ"ע (עמהיס): שני עניים שקבלו שדה באריסות זה מסריש מעשר עגי מחלקו וגותנו לחבירו וכן חבירו מפריש מחלקו ונותן לו אבל כל אחד בשלו אסור דהוי כבעלים וכן המקבל שדה לקצור אפור בלקט שכחה ופאה ומעשר עגי וכן םרגו ועוללות בכרם אימתי בזמן שקבל ממגו ליקח חלק בכל השרת לשליש ולרביע כארים אבל אם א׳׳ל בעל השדה שליש ממת שאתה קוצר שלך וכיוצא בזה והרי אין לו כלום עד אחר קצירה אבל בשעת קצירה הרי הוא עני לפיכך מותר בלקט שכחה ופאה ופרט ועוללות אבל לא במעשר עני שהפרשת מעשר עני היא אחר הקצירה והרי זכה בחלקו שקצר והוי כבעלים על חלק זה ואפור לו ליטול מזה מעשר עני אבל משל בעלים מותר ויראה לי דהחוכר שדת מחבירו בכך וכך כורים לשנה יכול ליטול מכל השדה מעשר עני שירי הוא כשכיר בעלמא וצריך ליתן לו כורימ מתוקנים וכל החיובים הס על בעל חשדת: ין המוכר את שדהו קרקע ופירות והעני ה"ו מותר 4± TJ^JJ הלכות פאר, ועוד דהייתי אומר כיון שיש להלוי מעשר ראשון לא נניתנו ליטול גם מעשר עני והשמיענו התורה דאם הוא עני יכול ליטול כשאר עניים: יב ויש מרבותינו שפי׳ מדה זו אמורה בכהניס וכו׳ כלומר בין כשהמקבל הוא כהן או לוי או ישראל (הר"ש1 וקמ"ל דלא תימא כיון דכהן יש לו תרומה ולוי מעשר רשאין לפחות להם מהשיעור שנתבאר קמ"ל דלא (תיי"ס) ויש מרבותינו שפי׳ דלאו כולהו אמעשר עני קאי אלא דה"פ מדה זו אמורה בין בכהניפ בתרומה בין בלוים במעשר בין בישראלים במעשר עני (רא"ש) כלומר דגם נתינת תרומה ומעשר הוי כשיעור זה אבל לא אשתמיט בש׳׳ם בשום מקום לומר כן ועוד דבמעשר עני כתיב ושבעו אבל בתרומה ומעשר הא לא כתיב ושבעו ואולי דכוונתו דמדרבנן הקנו כן וצ"ע והרמב"ם לא הזכיר זה כיון דלםירושו בהנותנים מיידי ממילא כיון שסתם הכל בכלל (מרש"י עירובין כיפ. ולהרא"ש יש ליישב לבריו ולו"ק): עוד שנינו במשנה שם היה מציל נוטל מחצה ונותן מחצה ובפי׳ המשניות פי׳ הרמב"ם דאמעשר עני שבבית קאי דבזר. יש לו רשות לבלי ליתן עתה כל המעשר לעניים שבאו ויכול ליטול מחצה להצניע בשביל קרוביו וליתן להם מחצה וכן מסתבר דעל מעשר עני שבגורן כיון שאין לו טובת הנאה איך יכול להצניע בשביל קרוביו אבל בחבורו שם כתב היה לו מעשר בגורן ורצה ליתנו לעגי קרובו או מיודעו יש להפריש מחצה ליתנו לו והחצי מחלקו לכל עני שיעבור כשיעור שאמרנו עכ"ל (יהתוי"מ כתב לנפירושו יש סעות הלעוס ויוחר נכין לומר להיפך מטעם שכתבנו וכית להליא בחוםסתא פיל) ן וף אמגם כדברי הרמב"ס בחיבורו כתבו גט מםרשי המשגיות וצ"ל אע"ג דאין לו בזה טובת הנאה מ"מ כשאין רצוגו ליתן לעניים אלו אלא לאחרים הרשות בידו וכמ"ש בםעי' י׳. ודע דבירושלמי איתא על משנה זו ר׳ יונה סתר מתניתן ביותר מכשיעור וכר ר׳ חזקיה סתר מתניתן בכשיעיר וכוי ונלע"ד דר"י מפרש לה במעשר עגי שבג רן ולבן אם אין יתר מכשיעור