|
ולא אח"כ ולכן אם הגמר מלאכה אינו אלא בהולכה לגורן הוי שם השכחה ומה נקרא גמר מלאכה יתבאר לפנינו: כד איזהו מקום שהוא גמר מלאכה זהו מקום שדעתו לקבץ כל העמרים שם ולדוש אותן שם או להוליכן שם למקום גדיש שהוא הגורן ומקום שאינו גמר מלאכה נקרא המקום שמקבצים |
בו העמרים כדי לעשות מהן אלומות גדולות כדי להוליכן למקום אחר (שם) ולכן המפנה ממקום למקום ומשם ולהלן העיקר תלוי בהפינוי האחרון שלשם נתקבצו כל העמרים יש שכחה וקידם לזה או אח"כ אין שכחה ואם המקום האחרון הוא הגורן הוי השכחה בהולכה להגורן: |
י כמה עמרים יכולים להיות שכחה ובו ח׳ סעיפים:
|
א כמו שיש שיעור לפאה וכמו שיש שיעור ללקט והייגו דג׳ שבלים שנפלו אינן לקט כמ"ש בסי׳ ח׳ כמו כן בשכחה שנים שכחה ג׳ אינם שכחה והטעם כמ"ש בלקט דכתיב לעני ולגר תעזוב חד לעני וחד לגר וביאור הדברים כן הוא דהתורה אמרה ושכחת דבר שדרך לשכוח ולא דבר שאינו מדרך העולם לשכוח והוא עצמו יזכור ולכן ג׳ דהם רבים אין דרך לשכוח וגם בלקט הוי טעם זה דאין דרך שיפלו ג׳ שבלים כאחת מיד הקוצר או מהמגל וזהו ששנו חכמים במשנה (פ"ו מ"ה) שני עומרים שכחה וג׳ אינם שכחה שני צבורי זיתים וחרובין שכחה וג׳ אינם שכחה שני הוצני פשתן שכחה וג' אינם שכחה ובפשתן פירושו כשזרע בשביל הזרע דאל"כ לא שייך בהם שכחה (כ"מ) וזיתים דווקא כשהם צבורים ביחד כדי להכניסם לבית הבד אבל מקודם לכן אין זה גמר מלאכה ולא שייך שכחה (ירושלמי) ויש להסתפק אם גם בחרובין כן: ב ובתוספתא (פ"ג ה"י) תניא שתי כריכות המובדלות זו מזו שכחה ג׳ אינן שכחה שני עומרין המובדלין וכו' שתי גפנים המובדלות זו מזו וכו׳ ע"ש וכן הוא לשון הרמב"ם בפ"ה דין ט"ו וכתב וכן בשאר אילנות המובדלות זו מזו וכו' והכוונה במובדלות זו מזו שכל אחד קשור בפ"ע דאם הם קשורים ביחד נחשבו כאחד וכן כתב בצבורי זיתים וחרובין שיהא מובדלות כלומר שכל אחת מונחת במקום בפ"ע ורק בהוצני פשתן לא הזכיר מובדלות משום דהוצני מקרי כשנעקרו מן השדה וממילא דמובדלות הן כמובן: ג וכשם דבמספר אם היו ג׳ אינם שכחה כמו כן |
בכמותו שאם היה העומר גדול מאד עד שיש בו שתי סאה תבואה אינו שכחה דכתיב ושכחת עומר ולא גדיש ושתי סאים הוה כגדיש (רמב"ם) ועוד דכתיב לא תשוב לקחתו עומר שאתה יכול להגביהו כולו כאחת ולשאת אותו על כתפו יצא סאתים שא"א לישא על כתפו (רע"ב מספרי וירושלמי וגם דרשא ראשונה בשם) ואפילו כל העומרים הם מסאתים אינם שכחה שכח שני עמרים אע"פ שביחד יש בהם סאתים ויותר מזה ה"ז שכחה כיון דאין בכל אחד סאתים: ד תנן בריש פ׳׳ו כל עומרי השדה של קב קב ואחד של ארבעת קבין ושכחו ב"ש אומרים אינו שכחה וב"ה אומרים שכחה והלכה כב"ה והרמב"ם שם כתב היו כל העומרים של קב קב ואחד של ד׳ קבין ה"ז שכחה יתר על הארבעה אינו שכחה וכן אם היו של שני שני קבין ואחד יותר על שמנה קבין אינו שכחה עכ"ל ואינו מובן מנ"ל לומר כן ואי משום דבמשנה תנן רק ד׳ קבין זהו בהכרת משום ב"ש דס"ל דגם בד' לא הוי שכחה (מל"מ). ונלע"ד בטעמו דהנה בירושלמי שם איתא ר׳ יונה בעי כל עומרי השדה של קב קב ואחד של ד׳ קבין ושכחו כל עומרי השדה של ב' קבין ואחד של שמונת קבין עכ"ל ומפרש דהבעיא היא אליבא דב׳׳ה דרחוק שיסתפק לב"ש דאינה משנה לגבי ב"ה ומיבעי ליה אם דווקא ד' פעמים ככה הוי שכחה ולא יותר או דילמא אפילו יותר ופסק לקולא להבעל השדה ולא דמי לספק לקט לקט דהתם הרי יש בכאן לקט וודאי והלכך גם הספק לקט משא"כ בכאן דהספק אם יש בכאן שכחה כלל לא מפקינן
|
