עחןז הלכות פאה סימן ט ה^לחן טו 29 קוצר ע"מ מה שאני שוכח אני אטול יש לו שכחה והטעם פשוט כמ"ש המפרשים דמועה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל ואין רבותא בזה ונ"ל דה"ק דאע"נ דקיי"ל דבכל דבר שבממון אם התנה בפני הבעל דבר ונתרצה לזה תנאו קיים כמו המקדש את האשה ע"מ שלא יהא לה שאר וכפות או מתנה ש"ת להיות כשואל או לפטור משבועה והשואל להיות פטור מלשלם כמבואר בב"מ םפ"ז משום דקיי"ל כר׳ יהודה בקדושין (ייס:) דבדבר שבממון תנאו קיים ולפ"ז הייתי אומר דכשהתנה בפני עניי אותה העיר ונתרצו תנאו קייפ קמ"ל דלא והטעם משום דדווקא במקום שהבעל דבר בבחירתו בא לו כמו אשר• המתקדשת ושומר ושואל אבל שכחה לאו העניים הם הבעלים ורק התורה זיכתה להם ולכן אין להם רשות למחול כלל דעד שתבא לידם התורה היא הבעלים (כנלע"ל): כב תבואה שקצרה עד שלא נגמרה להאכיל לבהמה ובן אם קצרה אגודות קטנות ולא עשאה עומרין וכן השומים והבצלים שתלשן אגודות קטגות להמכר לשוק ולא עשאן עמרים להעמיד מהן גורן אין להם שכחה והטעם דשכחה איגו אלא בשעת גמר מלאכה וכל אלו הם כשלא בשעת גמר מלאכה והגמר מלאכה יהיה אח"כ ואז יהיה שייך בהן שכחה כמו שיתבאר לפגיגו: jp אין שכחה אלא בשעת גמר המלאכה של עשיית העמרים דכתיב כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה מה קצירה שאין אחריו קצירה אף עימוד שאין אחריו עימור (ירושלמי כס"ה׳ לפיכך הקוצר ואלם אלומות אלומות ופיגה האלומות והם הגקראין עמרים ופיגן ממקום זה למקום אחר וממקום השגי למקום השלישי ומשם לגורן ושכח העומר בשעה שפינן ממקום למקומ אם םיגה העמרים למקומ שהוא גמר מלאכה ושכחה יש לו שכחה וכשיפגה ממקום שהוא גמר מלאכה לגורן אין לו שכחה ואם פיגה העמרים למקום שאיגו גמר מלאכה ושכחה איגו שכחה וכשיפגה ממקום שאיגו גמר מלאכה לגורן יש לו שכחה כן הוא לשון הרםב"ם שם וביאורו דשכחה איגו אלא בשעת גמר מלאכה לא קודם ולא
- תבאר דיש שכחה בטמון וגראה דאע"ם שהעלים
הבולטים מחוץ להארץ כבר גחתכו מ"מ יש להם שכחה כיון דטמון יש לו שכחה וכן הקוצר בלילה ושכח קמה או שעימר בלילה ושכח עומר וכן הסומא ששכח יש להם שכהה וכתב הרמב"ם שם ואם היה הסומא או הקוצר בלילה מתכוין ליטול את הגם אין לו שכחה עכ"ל וזהו במשנה דסם"ו כלומר שלא הלך ליטול כסדר דגימא ששכח על זה אלא כווגתו ליטול הגסים ולהניח הדקים ממילא שאין זה שכחה שהרי בכווגה הניחם ולכאורה עיקר הרבותא דאםילו הגסים שהניח אין להם שכחה דהדקים הרי לא נתכוין ליטלן ולכן סתם הרמב"ם דבריו אבל בירושלמי שם אמרינן לא סוף דבר גםין אלא אף דקין דכי מאחר שדרכו לבחון בגסין אפילו דקין אין להם שכחה עכ"ל טנ"נ הר"ש והרע"נ) ואינו מובן וצ"ל דה"פ דהוא הלך לבדוק הגסין את אשר ישר בעיגיו לפי משמוש ידיו וממילא דהגםין בכהנה הגיח אלא אפילו דקין שהייתי אומר דלא חשש להן כלל והוי כשכחה קמ"ל דלא והרמב"ם דמסתם לה םתומי גלע"ד דגירםא אחרת היתה לו וכצ"ל לא סוף דבר דקין אלא אף גסין דמאחר שדרכו לבחון בגסין אף גםין אין להם שכחה כצ"ל כלומר לא מיבעיא דקין שלא כוון להם כלל אלא אפילו גסין שכוון להם ואת אלו הניח לא אמריגן דשכחן אלא בחנם ולא ישרו בעיניו והניחם שיגדילו עוד ולכן סתם ררמב"ס משום דקאי אנםין וא"צ להזכירן(כנלע"ר): ^ ויש לי בזה שאלה ולמה רק בסומא ובלילה והרי גס סקח וביום כיון שהוא מתכוין ליטול רק את הגס הגס ממילא דהשאר לא ישרו בעיגיו והניחם להתגדל ולמה יהא להם שכחה ובאמת בהמשנה היינו יכולים לםרש דלאו ארישא דםומא קאי אבל הרמב"ם והמפרשים פירשו דאסומא ואלילה קאי וצ"ל דרבותא קאמד לא מיבעיא פקח ביום שהרגיש בהם בראייתו והניחם בכווגה אלא אפילו סומא ובלילה שלא הרגישו והייתי אומר דהוה כשכחה קמ"ל דלא הוה שכחה (כנלע"ל): an שנינו במשנה (ספ"ו) אם אמר הרי אני
