עמוד:Hebrewbooks org 38168.djvu/30

סימן * השלחן ולא אלרכנן מ"ש ובאמת להרמב"ם הויל לומר כאינו זוכר את העליון מיש אך סי׳ הראביל לא איש לסי ש"ס לילן בסומה שם ממהיפ ולהי־מכיס ייל להירושלתי לישנא קלילא נקיש ולויקז • אם היה רוח סערה והעיף הרוח עמריו לתוך שדה חבירו ושכחן אינו שכחה דכתיב קצירך בשדך ושכתת ולא בשדה חבירו אבל בשדהו אף ששכחן בעת שעפו ברוח הוי שכחה דאויר שדה כשדה דמי וקרינן ביה בשדך (כן נראה מסקנת השים נשימה שם ווהו כוונת הרמביס שם הלי ה׳ ע"ש) • ין ויש להסתפק אם שכחן כשהן בשדה חבירו ואח"כ העיסן הרות לתוך שדהו ולא נזכר עליהן מי אמרינן עכשיו בשדך קרינן או דילמא כיון דתחלת השכחה היתה בשדה אחר לא הוי שכחה ואין לפשוט מעומר שהחזיקו להוליכו לעיר ושכחו דאינו שכחה וה"נ לא מהני השכחה שאח"כ דבתר התחלה אזלינן דלא דמי דעומר שהחזיקו הוי כעומד בביתו דלא שייך שכחה אבל כאן כיון דגם אח"כ נשכח ממנו קרינן ביה בשרך ושכחת ונראה דהוי שכחה והרי כששכח וחזר ונזכר אין עליו איסור ליטלו רק אם צריך לשוב לקחתו אבל אם א"צ לשוב מותר ליטלו כמו שיתבאר אלמא דהזכירה שאח"כ מבטלת השכחה הקודמת וה"ג השכחה שאח"כ מבטלת את השכחה הקודמת (כנלע"ל): יךן איתא בתוספתא (כ"ג) ובירושלמי (ס"י סיף ה"ג) שדה שעומריה מעורבבין ושכח אחד מהן איגו שכחה עד שימול כל סביבותיו עכ"ל דמחמת העירבוב שכחן ואין זה שכחה מחמת עצמו אך אם פינה כל סביבותיו ועמד בשכהתו הוי שכחה (ומזה ראיה לסעי׳ הקודם) ולשון הרמב"ס שם כן הוא שגי עמרים מעורבבים ושכת אחד מהן איגה שכחה עד שיטול את כל סביבותיו עכ"ל ואיגו מובן דמה שייך בשנים עירבוב ועוד מאי האי כל סביבותיו ולכן גלע"ד דהך שגי הוה טעות הדפום וכצ"ל שדה וכר (ומהכ"מ נראה שהיתס גוסחא ק מ"ש): י£ הלוף והשום והבצלים וכיוצא בהם אע"ם שהם טמונים בארץ יש להם שכחה דכבר נתבאר 28 ערוך הלכות פאה להוליכו לעיר הוי כנוטל מן השדה ולא קרינן ביה ושכחת: יף וראיה לפי׳ זה מירושלמי שם דעל משנה דםמוך לגפה וכר מביא ברייתא בזה"ל לא נחלקו ב"ש וב"ה על העומר שהוא סמוך לגסה וכר שהוא שכחה על מה נחלקו על עומר שגטלו וגתגו בצד הגפה וכו׳ דב"ש אומרים אינו שכחה מסגי שזכה בו וב"ה אומרים שכחה וכר והן הן הדברימ שנאמרו למשה בחורב עכ"ל וה"ם דב"ש אומרים כיון שהחזיק בו להוליכו ממקום למקום בשדה ונתנו אצל מקום מסוייס לא הוי שכחה וב"ה אומרים דהוי שכחה ועדיין לא הזכיר בהחזיק בו להוליכו לעיר שהיא משנה דלקמן משום דכאן הכוונה ממקום למקום בשרה עצמו ולכן הוי שכחה לב"ה גם בהניחו אצל מקום מסויים ואח"כ מובא בירושלמי המשנה בעומד שהחזיק בו להוליכו לעיר ושכחו הכל מודים שאינו שכחה ולא איתמר בירושלמי כלום על זה וזהו כדברינו דהעיקר הוא להוליכו לעיר (וכחוספתא סיג כחוב על מה נחלקו על מומר שהחזיק בו להוליכו לעיר וכו׳ ולא חש לה הרמכים זגירםא מומעת היא כלמוכח מירושלמי וכזה נחה שקשה מכל מה שהאריך המלימ ונתקשה בלברי הרמב"ם וברור הוא לענ"ל להרמבים בחיבורו חזר בו מפירושי ויהרבה מקומות כן הוא והגירסא בהרמבים כמו בספרים שלנו וא"ש הכל ומיק(וכ"מ ממהיפ): עומר שהחזיק בו להוליכו לעיר והניחו על גבי חבירו ושכח את שניהן התחתון שכחה דאף שהוא טמון תחת העליון הא קיי"ל דטמון הוי שכחה כמ"ש בםעי׳ ו׳ והעליון איגו שכחה מפני שהחזיק בו להוליכו לעיר וכמ"ש בםעי׳ י"ג (סימה מ"ה.) והרמב"ם בפ"ה דין ד׳ כתב דאס נזכר על העליון קודם שיפגע בו גס החחתץ אינו שכחה ונ"ל הטעם דהעליון מצילו כמו עומר שמציל את הקמה שיתבאר ואין לשאול דא"כ גם בלא זכירה יצילנו ביון שאינו שכחה מפני שהחזיק בו להוליכו לעיר ויציל לתחתץ די"ל דרק זכירה מציל כמו בעומר שמציל את הקמה (חה כתב ע"פ הירושלמי שי* סוף ה"נ שאומר ר"ז אמר נזוכר את העליון והראב"ל חולק מליו לאלר"ש קאי