עמוד:Hebrewbooks org 38168.djvu/26

לקט כלומר לא רצו חכמים בענין זה לעשות אומד וממילא דהוה ספק לקט ומדינא אסור וזה לא רצו שיעשו אומד בשוגג דלא חששו להטריח בזה וממילא דנשאר ספק לקט ואפילו מן חטים לשעורים עשאום כספק לקט ונראה דכולם פטורין מן המעשרות לא מיבעיא הספיקות אלא אפילו הוודאין כמו מן חטין לשעורין מ"מ כיון דעשאום כספק הוי הפקר ב"ד והפקר פטור מן המעשרות ואע"ג דבירושלמי מפלפל בזה מ"מ לפי ההלכה כן הוא (וכ"כ שם במה"פ ע"ש): יג. כתב הרמב"ם בפ"ד דין ח' הצריך לרבוץ את שדהו קודם שילקטו העניים לקט שבה אם הזיקו מרובה על הפסד הלקט מותר לרבץ ואם הפסד הלקט מרובה על הפסידו אסור לרבץ ואם קבץ את כל הלקט והניחו על הגדר עד שיבא העני ויטלנו ה"ז מדת חסידות עכ"ל וי"א דאף במקום שמותר להרביץ מחוייב הבעה"ב לשלם לעניי אותה העיר ההיזק שלהם (ר"ש בפ"ה מ"ג והרע"ב בפי׳ השני) וכן מבואר בירושלמי שם אמנם הרמב"ם מפרש לה על ענין אחר (דהר"ש מפרש המשנה לאין מגלגלין בטופח אמרבץ קאי והרמב"ם מפרש דאמין תבואה קאי ע"ש בפירושו ולכן זה הירושלמי אטופח קאי ולא אמרבץ ובחיכורו לא הזכיר כלל הך דטופח כיון דלחכמים שוין הן לשארי פירות וגם לענין תשלומין ליכא לרבנן לפי המסקנא שאומר למדת הדין נצרכה כלומר דמעיקר הדין מותר ולא מפני תשלומין ומיושב כל מה שהקשה הפ"מ במה"פ כמו שבארנו שם בגליון ע"ש ודו"ק): יד. דרך הנמלים להכניס תבואה בחוריהן ותנן ספ"ד חורי הנמלים שבתוך הקמה הרי הן של בעה"ב שלאחר הקוצרים הכל לעניים שספק לקט לקט כלומר קודם שהתחיל לקצור הוה החורים להבעה"ב ולאחר שהתחילו לקצור חוששין שמא הביאו הנמלים מן הלקט לפיכך הכל לעניים (ר"ש ורע"ב): טו. אבל הרמב"ם כתב שם זרעים הנמצאים בחורי הנמלים אם היו החורים בתוך הקמה הרי הוא של בעל השדה שאין לעניים מתנה בתוך הקמה ואם היו במקום שנקצר ה"ז של עניים שמא מן הלקט גררוהו ואע"פ שנמצא

שחור אין אומרים הרי זה משנה שעברה שספק לקט לקט עכ"ל מבואר מדבריו דאף אחר שהתחילו לקצור אם נמצאו בתוך הקמה שייך לבעה"ב ולא חיישינן שמא הביאו ממקום שנקצר ואמרינן כאן נמצא כאן היה ואין זה בכלל ספק ודיעה ראשונה סוברת דגם זה בכלל הספק (והמפרשים לא העירו בזה שיש הפרש בין הפירושים וגם רש"י בחולין קל"ד. פי' כהר"ש ע"ש): טז. שנו חכמים במשנה (פ"ה מ"ב) שבלת של לקט שנתערבה בגדיש מעשר שבלת אחת ונותן לו משום דלקט פטורה מן המעשר ולכן צריך ליתן לו מעושרת ולא חש להזכיר תרומה משום דחטה אחת פוטרת את הכרי (רא"ש) אבל לעולם צריך להפריש גם תרומה וכיצד מעשר השבולת אומר בירושלמי דמביא שתי שבלים מן הגורן ואומר על אחת מהן אם זו לקט מוטב ואם לאו הרי מעשרותיה קבועים בזה השנייה ונותן להעני את הראשונה ופריך וניחוש שמא זאת השנייה של לקט היא ואין מפרישין מן הפטור על החיוב ונמצא שאוכל הראשונה טבל ומתרץ שמביא שתי שבלים ואומר אם לקט היא הרי זו יפה ואם לאו הרי מעשרות קבועים בזו ונותן לו את אחת מהן עכ"ל כלומר שמביא שתי שבלים לבד הראשונה ומתחלה אומר על הראשונה שיתנה להעני אם זו לקט מוטב ואם לאו הרי מעשרותיה בשנייה ואח"כ לוקת השלישית ואומר ג"כ על הראשונה אם זו לקט מוטב ואם לאו מעשרותיה בשלישית וא"כ ממ"נ הראשונה מעושרת אם אינה לקט ומעשרותיה או בשנייה או בשלישית (כ"מ מפי׳ הר"ש והרע"ב ע"ש והוא פי׳ ישר): יז. ודברי הרמב"ם שם דין י׳ בענין זה אינם מובנים שכתב שבולת של לקט שנתערבה בגדיש ה"ז מפריש שתי שבולות ואימר על אחת מהן אם הלקט היא זו הרי היא לעניים ואם אינה לקט הרי המעשרות שהיא חייבת בהן שבולת זו קבועים בשבולת שנייה וחוזר ומתנה כן על שבולת שנייה ונותן אחת מהן לעני והאחרת תהיה מעשר עכ"ל ודבריו תמוהים דאם אחת מהן לקט הרי השנייה לא נתקנה דאין מפרישין מן הפטור על החיוב ויש מי שרוצה לומר דגם הרמב"ם