עמוד:Hebrewbooks org 38168.djvu/17

הבור או הניר מפסיקה לשנים אא"כ היתה בו רוחב בית רובע אבל זרע אחר כל שהוא מפסיק בה עכ"ל וזה כתוב ע"פ פירושו בירושלמי ושיעור בית רובע הוא עשר אמות וטפח בפחות מעט מאצבע על עשר אמות וטפח בפחות מעט מאצבע (רא"ש) אך כפי הגירסא בירושלמי לפנינו הוי זרע אחר ג"כ כמו בור וניר ע׳׳ש והראב"ד כתב דאררבא בשדה קטנה בעינן הפסק יותר ע"ש אבל הר"ש כתב כהרמב"ם ע"ש: ח אם באמצע השדה אכלה הארבה או קרסמוה נמלים אם חרש המקום ה"ז מפסיק דזהו כקצירת השחת והשיעור נראה כמו בדין הקודם או ג׳ מענית או בית רובע וכן אם לסטים גזלו אמצע השדה וקצרוה ואח"כ חרשו אותה וכשיעור הקודם ה"ז מפסיק: ט תנן התם אמת המים שאינה יכולה להקצר כאחת ר׳ יהודה אומר מפסקת ופי׳ הרמב"ם כשיהיה בצד אחד לא יוכל לקצור בצד אחר והלכה כר"י דס"ל דאינו חולק על הת"ק ועפ"ז כתב בחיבורו שם היתה שדהו זרועה כולה מין אחד והיה נחל בתיך השדה אע"פ שאינו מושך או אמת המים שאינו יכול לקצור מה שבשני צדדיה כאחת והוא שתהיה מושכת וקבועה ה"ז כשתי שדות ונותן פאה מצד זה לעצמו ומצד זה לעצמו עכ"ל ולא הזכיר שלולית כלל דס"ל דזהו עצמו שלולית שהזכיר הת"ק ור"י מפרש הדברים ולא לפלוגי אתי (כ"מ): י וזהו נגד התוספתא פ"א הל׳ י׳ דתניא ואלו מפסיקין לפאה הנחל והשלולית וכו׳ ואמת המים שאינה יכולה להקצר כאחת אמר ר"י אם עומד באמצע וקוצר מכאן ומכאן מפסיק ואם לאו אינו מפסיק עכ"ל הרי שחולק ר"י אמנם לענ"ד ניחא בשנדקדק במה שאמר ר"י ואם לאו אינו מפסיק דלכאורה משמע דאם לאו פירושו דכשעומד באמצע אינו יכול לקצור מכאן ומכאן וקשה דאררבא דבכה"ג הא הוי יותר הפסק (והגיה הגר"א אם אינו עומד) אך באמת הרמב"ם מפרש מדלא קתני ר"י אומר אלא אמר ר"י לפרושי קאתי וה"ק אם דווקא כשעומד באמצע קוצר מכאן ומכאן אבל אם עומד בצד אחד אינו

יכול לקצור בצד השני מפסיק ואם לאו כלומר דבעומד מצד אחד יכול לקצור בצד השני אינו מפסיק: יא ובירושלמי איתא על משנה זו וז"ל הוון בען מימר מן מה דאמר ר׳ יהודה בעומד מצד אחד ואינו יכול לקצור מצד השני אפילו (כצ"ל) אם היה עומד באמצע וקוצר מכאן ומכאן מפסיק (כצ"ל) אשכח תני ופליג היה עומד באמצע ואינו (כצ"ל) קוצר מכאן ומכאן מפסיק מצד אחד אינו מפסיק עכ"ל ולא חש הרמב"ם להך ברייתא דפליג על ר׳ יהודה כיון דבמשנה אין חולק עליו ומזה גופה ראיה דאם הת"ק חולק עליו למה צריך הירושלמי להביא ברייתא וכך היתה גירסתו בירושלמי כמ"ש ויש מי שמרחו בפירושו של הירושלמי מפני הגירסא ע"ש (עכ"מ ותוי"ט ופ"מ): יב ויש מרבותינו שפירשו דר"י פליג את"ק ולהת"ק אפילו עומד בצד אחד וקוצר בצד השני מפסיק (הר"ש) ומסתמא הלכה כת"ק ולשיטה זו לא נתברר לי דברי התוספתא והירושלמי (והרע"ב פי׳ כר"ש דר"י פליג ומ"מ לדינא פסק כר"י כהרמב"ם ע"ש וצ"ל בטעמו משום דהירושלמי מפלפל לר׳ יהודה מסתמא הלכתא כוותיה: יג כל שדה אחת אפילו איננה ארץ המישיר אלא יש בו הרים קטנים ולהיפך עמקים קטנים באופן שאינו יכול לחורשה כולה כאחד דאין הבקר יכול לעבור בכלי המחרישה בכל השדה ומוכרח לחרוש במעדר כל מקום בפ"ע מ"מ אין זה הפסק ומניח פאת אחת בקצה השדה על כל השדה: יד תניא בתוספתא (פ"א הל׳ י"ב) מדרגות שגבהן עשרה טפחים נותן פאה מכל אחת ואחת ואם היו ראשי שורות מעורבים נותנין פאה מאחת על הכל עכ"ל ובירושלמי (פ"ב הל׳ ב׳) אמרינן חייא בר אדי בשם ר"ש בן לקיש היה שם סלע על פני כל שדהו אם עוקר הוא את המחרישה ונותנו מצד זה לצד זח מפסיק מצד אחד אינו מפסיק ופריך והא תני מדרגות שהן גבוהות עשרה טפחים נותן פאה מכל אחת ואחת פחות מכאן נותן מאחד על הכל ופחות מכאן אינו עוקר