עמוד:Hebrewbooks org 38168.djvu/146

הלמיז ייבל םימז טח השלחן היא כשאר ארוסות ואינה יוצאה בשום דבר רק בגט או במיתה וזה שאמרנו כשאר ארוסות משום דיעוד עושה אירוסין ולא גשואין ולםיכך איגו מטמא לה כשמתה אם היה כהן ולא יירשנה ולא מפר גדריה לבדו עד שתכגם לחופה: ךן והא דכתיב ואם שלש אלה לא יעשה לה הכוונה שלא יעדה ולא יעדה לבגו ולא גפדית בגדעון כסף ויצאה חנם בהבאת סימנים כן כתב רש"י בחומש והרמב"ם שם וכך שנינו במכילתא ואם שלש אלה יעוד לך או לבנך או סדייה אחה אומר וכר או אינו אלא שארה כסותה ועונתה אי אפשר שאין הדבר אמור אלא בבת ישראל עכ"ל כלומר דמקודם מבואר במכילתא דהא דכתיב אם אחרת יקה לו שארה וגר הך שארה כסותה ועונתה על האחרת קאי כלומר שלא תאמר כיון שלזו נתחייבתי בשארה כסותה ועונתה שוב לא אחחייב לאחרת קמ"ל תורה שגם לאחרת חייב בג, אלה: ^ ואי קשיא הא כתיב כמשפט הבנות יעשה לה דמשמע דעליה קאי אך באמת במכילתא שם אומר בזה"ל כמשפט הבנות יעשה לה וכי מה למדנו על משפט הבנות אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למד מה זו שארה כסותה ועונתה לא יגרע אף בת ישראל שארה וכר דברי ר׳ יאשיה ר׳ יונתן אומר כמשפט הבנות בעבריה הכתוב מדבר (כלומר בהאמה העבריה) אתה אומר כן או אינו אלא בבת ישראל כשהוא אומר אם אחרת יקח לו הרי בת ישראל אמור ומה תלמוד לומר כמשפט הבנות בעבריה הכתוב מדבר עכ"ל המכילתא. והנה המכילתא דלקמן אזלא אליבא דר׳ יאשיה וכן רש"י והרמב"ם אבל לר׳ יונתן באמת מצינן לפרש הך דשלש אלה אשארח כסותה ועונתה אך גם אליביה אינו נוח לפרש כן דמה שייך ויצאה חנם הרי צריכה גט ואם הכוונה שלא ייעדה א"כ א"צ לתלות בשארה כסותה ועונתה אלא דאםשר לומר דהכוונה כן הוא דלא עשה לה שלש אלה משום דלא ייעדה ודוחק הוא: י ודע דזה שכתבנו בסעי׳ ג׳ דאינו יכול לייעדה אלא מדעתה ומרצונה התום׳ והרשב"א והריטב"א חולקים ערוך לייעדה לו שהרי יוצאה לחירות במיתת האדון עכ"ל ויש להסתםק אם יעדה שלא מדעתה אי הוי קדושין ונ"ל דקדושין אלו תלויין ועומדים עד שנתגדלה וכשנתגדלה ולא מיחתה אז תיכף כשנתגדלה הוי קדושין ואם מיחתה בטלו הקדושין וראיה ממה שאמרו בכתובות (י"א.) הגדילו יכולין למחות ע"ש אבל אם גתרצית בשעת יעוד איגה יכולה לצאת במיאון דאין מיאון אלא ביתומה קטנה אבל הכא 'הרי גתקדשה ע"י האב בשעה שקבל כסף מכירתה ואף שמוחה אח"כ אינו כלום שכן גזרה תורה: ך כיצד הוא היעוד אומר לה בפני שני עדים כשרים הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת לי הרי את לי לאשה ואפילו אמר זה בסוף עש ממוך לשקיעת החמה ואף שלא נשאר כדי עבודה ששוה פרוטה מפני שהמעות הראשונות לקדושין ניתנו דמטעם זה א"צ ליתן לה עתה כלום אבל אחר שש בטל היעוד וכשרוצה לקדשה צריך דעת האב ושיתן לה כסף קדושין כשאר נשים והאב מקבל הכסף קדושין: ך ובשמייעדה גוהג בה מנהג אישות ולא מנהנ שפחות ואינו מייעד שתים כאחד דכתיב יעדה אחת ולא שתים וכיצד מייעדה לבנו כתב הרמב"ם שם דאם היה בנו גדול ונתן רשות לאביו לייעדה לו הרי האב אומר לה בפני שנים הרי את מקודשת לבני פלוני עכ"ל ומשמע דדוקא כשאמר האב אבל אמירת הבן לא מהני אפילו ברשות האב ומדעתה דכן משמע לשון התורה ואם לבנו ייעדנה שהיא צריך לעשות היעוד: ן אבל רש"י ז"ל בפירושו לתורה לא כתב כן וז"ל שם ואם לבנו ייעדנה האדון מלמד שאף בנו קם תחתיו לייעדה אם ירצה אביו וא"צ לקדש קדושין אחרים אלא אומר לה הרי את מיועדת לי בכסף שקיבל אביך בדמיך עכ"ל הרי שכתב שהבן אומר ולא האב ואפשר שגם רש"י וגם הרמב"ם לאו בדווקא קאמרי ואין כאן מחלוקת דבאמת יש לפרש גם כפירש"י ואם לבגו ייעדגה שהאב מכינה לבנו אבל הבן מקדשה מכיכ הלחימ עיש): ץ ואם ייעד האדון אותה לעצמו או לבנו הרי