עמוד:Hebrewbooks org 38168.djvu/14

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
הדף הזה לא עבר הגהה

הוא נותן פאה לכל כן הוא במשנה ספ"ב וברמב"ם שם ויש להבין דאם לא נמצא מי שיפדנה הפסידו העניים ואיך יכול להפסידן מחלקן והרי מתתלת הקצירה חלה עליו חובת פאה ובאיזה כח יכול להפסיד חלק העניים וצ"ל דלענין הקדש כיון דעיקר חיובא דפאה הוא בסוף הקציר ועד שלא הגיע סופה הקדישה ממילא דההקדש מפקיע חובת פאה:

ז איתא בירושלמי ספ"ב קצר הגזבר חצי חציה ולא הספיק לקצור את השאר עד שפדאה את כולה מפריש מן הקציר על הקציר וכל מה שנקצר ברשות הקדש כבר נפטר עכ"ל ונ"ל דה"פ דהפודה חצי חציה השנייה מפריש מקציר זה גם על חציה הראשונה שקצר המוכר אבל קצירת חצי חציה של הקדש נפטר מפאה והרמב"ם לא הביא זה (עפ"מ שפי׳ בלשון בעיא ולא משמע כן ע"ש):

ח שנינו בתוספתא (פ"א הל׳ י"א) קצר חציה ומכר את הקציר קצר חציה והקדיש את הקציר נותן מן המשוייר על הכל עכ"ל דכיון דחציה השנייה נשארת בידו ממילא דחייב גם בקציר החציה הראשון ואין לו רשות למכור ולהקדיש שהרי חלה עליהן חובת סאה (והרמב"ם הביא שם דין הקדש ולא דין מכר דכ"ש הוא כמובן והתוספתא לא זו אף זו קתני ולא דמי להדין הקודם כיון דהוא קצר חציה השני ודו"ק):

ט שנינו במשנה ז׳ פ"ד הקדיש קמה ופדה קמה חייב עומרין ופדה עומרין חייב קמה ופדה עומרין פטורה שבשעת חובתה היתה פטורה ע"ש כלומר כשההקדש קצרה דקצירך ולא קציר הקדש והרמב"ם בפ"ב דין ח׳ שכתב המקדיש שדהו והיא קמה חייבת בפאה קיצר בלשונו וג"כ כוונתו כשפדה את הקמה כמו שמסיים אח"כ וז"ל קצרה הגזבר ואח"כ פדאה פטורה שבשעת חיוב הפאה היתה קדש שאינו חייב בפאה עכ"ל:

י שנינו בתוספתא פ"ב הל׳ ט׳ ישראל ועכו"ם שהיו שותפין בקמה חלקו של ישראל חייב וחלקו של עכו"ם פטור ר׳ ישמעאל אומר ישראל ועכו"ם שהיו שותפין בקמה פטור מן הפאה אימתי בזמן שהעכו"ם ממחה אבל אינו ממחה חייב

בפאה עכ"ל. והנה בגמ׳ חולין (קל"ה:) מבואר להדיא דשותפות עכו"ם פוטר כמ"ש בריש סי' זה ובסי׳ ב׳ סעי׳ י"ט וא"כ תימא גדולה על הרמב"ם פ"ד דין כ"ה שכתב ישראל ועכו"ם שהיו שותפים בכרם חלקו של ישראל חייב וחלקו של עכו"ם פטור עכ"ל ואיך פסק היפוך הש"ס ואע"ג דגם בת"כ פ׳ קדושים תניא שדך ולא שדה אחרים כלומר אם קבל עליו לקצור קמתו של עכו"ם פטור מפאה (ראב"ד) ר"ש בן יהודה אומר משום ר"ש שדך ולא שותף עם העכו"ם ע"ש ומשמע דלת"ק חייב מ"מ כיון דבגמ׳ פסק לפטור איך פסק להיפך (והכ"מ כתכ דמפרש בגמ׳ שותפות עכו"ם פוטר היינו חלקו של עכו"ם ע"ש ותימא רבה לבד שהלשון מוכח להיפוך כל סוגיא דחולין שם אינו כן ע"ש וצע"ג):

יא ונלענ"ד בשנדקדק למה שינה הרמב"ם לשון התוספתא מקמה לכרם אלא דה"פ דוודאי שותפות עכו"ם פוטר אך כבר כתבנו שם דזהו כשכל השדה מעורב בשותפית אבל אם כל אחד מכיר חלקו חייב הישראל בחלקו ולפ"ז א"ש דוודאי בכל התבואות ובכל הפירות כשהם שותפים קוצרים ותולשים ביחד ואח"כ חולקים בתלוש אבל גפנים שרובן ליין ובוצרין מהאילן ונותנים להגת ופשיטא שלא יעשו ביחד מפני חשש יי"נ אלא חולקים האילנות קודם הבצירה והוי חלקו של ישראל ניכר בפ"ע ולכן חייב בפאה ואפילו אם אין חולקין האילנות מ"מ וודאי בשעת בצירה כל אחד מניח חלקו לבדו מטעם שבארנו והוי חלקו ניכר בפ"ע:

יב כתב הרמב"ם בפ"ב דין ז׳ הקוצר כל שדהו קודם שתוגמר ועדיין לא הביאה שליש ה"ז פטורה ואם הגיעה לשליש חייבת וכן בפירות האילן אם גגמרו שליש גמירתן חייבת עכ"ל כלומר אע"ג דלענין מעשרות אזלינן באילנות בתר חנטה (ר"ה י"ג:) מ"מ לענין פאה לא מקרי פאה קודם גמר שליש והנה בתבואה מפורש כן בירושלמי פ"ג הל׳ ד׳ ובאילנות לא מצאתי מפורש מקורו ואם מקצתה הביאה שליש ומקצתה לא הביאה ביארה הרמב"ם בפ"ג דין י"ז ויתבאר בסי׳ הבא בס"ד:

יג עכו"ם שקצר שדהו ואח"כ נתגייר ה"ז פטורה

מן