עמוד:Hebrewbooks org 38168.djvu/139

הלבות יובל םיטן מה השלח[ םט 137 ועוד למה לא חשיב שיאהב את אשתו ואת בגיו וגם אשתו ובניו של רבו כדכתיב אהבתי וגו׳ את אשתי ואת בגי וברבו כתיב כי אהבך ואת ביתך (עתל"מ> ויש מי שאומר דבאמת א"צ בנים לרבו (שם גשם מהריימ) ולא משמע כן (שס) אלא די"ל מדכתיב ואת ביתך לרבות בגים (שם) ובגמ׳ משמע להדיא דלאו מריבויא דאת דרשינן לה ויותר נראה מדלא נאה לומר לשון אהבה בין אשת איש לאיש זר ובע"כ דואת ביתך אבנים קאי ולכן לא היה ביכולת הש"ם לומר שיאהב את אשת רבו ובניו ולכן השתמטה מזה וגם מאהבתו לאשתו ובניו לא גאה לומר שיאהב את הכנענית אבל וודאי דכן הוא בהכרח דאם לא היה אוהב אשתו ובניו לא היה נשאר עבד על להבא ומדאוהב את רבו ממילא דנמשכה אהבתו בטבע גם לבני ביתו של רבו: ץ שנינו במכילתא כי טוב לו עמך שתהיה שוד. לו אם היה חיגר או סומא אינו נרצע מלשון זה משמע דהמיעוט הוא מפני שאיגן שוין יחד ולפ"ז אם שניהם חיגרין או םומין ה"ז נרצע וראיתי מי שהביאה בלשון זה כי טוב לו שתהא טובתו שוה לך אם היה חיגר וכר דלפ"ז משמע דהמיעוט הוא מפגי שחיגר או סומא איגו בטובה ולפ"ז אפילו שניהם כן איגו גרצע או אפשר שגם לגירסא זו הכוונה שיווי שניהם וצ"ע: ךן כשמגיע היובל יצא לחירות ואז איגו מועיל שום דבר לעבוד עוד ונאסר בהאשה הכנענית מיד כשהגיע יובל ולכן אמרו חכמים (כיק כיח.) דנרצע שמסר לו רבו שפחה כנענית והגיע יובל והיה רבו מסרב בו לצאת ואינו רוצה לצאת וחבל בו פטור שהרי נאסר בשפחה ובדין הכהו כדי שלא יבא לידי איסור אבל אי לאו משוס איסורא היה חייב בחבלתו דאע"ג דקיי"ל עביד אינש דינא לנםשיה כמ"ש בח"מ סי׳ ד׳ זהו כשהשני עושה לו דבר בממונו אף שהוא בטוח שיגבה בב"ד מ"מ אינו מחויב למיקם עמו בדינא ודייגא משא"כ במקום שאין לו שום היזק כמו בכאן דאדרבא רוצה לעבוד אצלו אי לאו טעמא דעבירה היה צריך לשלם לו חבלתו: £ עבד עברי אם הוא כהן איגו גרצע דכתיב ושב אחרוגה כלומר כשמגיע לתחלת םרוטה האתרוגה שעדיין צריך לעבוד לפי החשבון על םרוטה אחת ואחר שהתחיל בפרוטה האחרונה מקרי פוף כיון דלא נשאר ש"פ כשלימות (רש"י) והרמב"ם בפ"ג דין י׳ כתב דשני האמירות צריכין להיות בתחלת סרוטה אחרונה או קודם מעט ע"ש דם"ל דוה מקרי גם תחלה גם סוף ויראה לי דלא םליג עם רש"י לדיגא דבאמת איך אסשר לצמצם בזה והעיקר שלא ישאר מלאכה בשני פרוטות והראשוגה צריכה להיות בתחלת פרוטה האחרונה או קודם מעט והאחרונה א"א להיות אחר כלות הפרוטה האחרונה לגמרי: ך אבל מלשונו של הרמב"ם משמע להדיא דשני האמירות צריכים להיות במצב אחד דוקא וגם האמירה האחרוגה צריך להיות דוקא בתחלת פרוטה אחרוגה או קודם לה מעט וז"ל הרמב"ם עד שיאמר וישנה בסוף שש בתחלת פרוטה אחרוגה כיצד כגון שנשאר מן היום שור. סרוטה מדמי מכירתו או יותר מעט אבל אם גשאר פחות מש"ם ה"ז כאומר אחר שש עכ"ל הרי דגם להאמירה האחרוגה מצריך שיור ש"פ וגראה דגירסתו היתר, בגמ׳ אמר רבא בתחלת פרוטה אחרונה בסוף שש (ימליח ומלימ שטרחו ככוונת הרמביס ולפמיש איש נפשימות ודייק): ךי דין רציעה כתוב גם במשנה תורה בפ׳ ראה והיה כי יאמר אליך לא אצא מעמך כי אהבך ואת ביחך כי טוב לו עמך ולקחת את המרצע ונתת באזנו ובדלת והיה לך עבד עולם ומזה דרשו בגמ׳ שם דצריך שיהיה להעבד אשה ובנים לקיים את אשתי ואת בני דכתיב במשפטים ולרבו יהיה אשה ובנים לקיים מה שנאמר בראה ואת ביתך ושיאהב את רבו לקיים מה שנאמר אהבתי את אדוני ושגם רבו יאהבנו לקיים כי טוב לו עמך כלומר שטוב לרבו כשיהיה עמך מפני שאוהבו ושיהיו שניהם בריאים לקיים כי טוב לו עמך דמבואר שיהיו שניהם בטובה וכשאחד מהם חולה אינו בטובה ואם חסד אחד מאלו הסרטים אינו נרצע וכן כתב הרמב"ם שם: ן ויש בזה שאלה מג"ל דצריך שיהיה גם בנים לרבו הרי לא כתיב רק ואת ביתך זו אשתו