עמוד:Hebrewbooks org 38168.djvu/12

והוא ישער שישאר לכל חבורה וחבורה ובלעדו אין ניטלין כמ"ש: ח. נטל העני מקצת סאה שלקט וזרקה על השאר כדי לקנות השאר בזריקתו עליהם אין לו בה כלום אבל את שלו אין נוטלין הימנו דלא קנסינן התירא אטו איסורא (הר"ש פ"ד משנה ג') וי"א דגם את שלו נוטלין (הרע"ב) משום דבתוספתא תניא ר"מ אומר קונסין אותו ומוציאין ממנו את התלוש ואת המחובר וזהו דעת הרמב"ם בפ"ב דין י"ח שכתב עני שנטל מקצת פאה וזרק על השאר וכו׳ ואפילו מה שנטל לוקחין אותו מידו וינתן לעני אחר וכן בלקט וכן בעומר השכחה עכ"ל דס"ל דר"מ לפרש אתי ולא לחלוק (כ"מ). ואע"ג דבשטר שיש בו ריבית ס"ל לר"מ ג"כ דקנסינן הקרן בשביל הריבית וחכמים חולקים עליו וס"ל דלא קנסינן התירא אטו איסורא כמ"ש הרמב"ם עצמו בפ"ד ממלוה ולוה מ"מ בכאן הכל מודים מפני שבזריקתו כיסה שאר התבואה ורצה להעלימה משארי עניים כמ"ש הרמב"ם בפי׳ המשנה לכן בזה הכל מורים דקונסין אותו כדי שלא ירגיל א"ע לעשות כן (כנלע"ד): ט וכן אם נפל העני על הפאה או פירס טליתו עליה כדי לקנות זה החלק מהפאה מעבירין אותו הימנו ואינו נוטל בזה החלק כלום ואע"ג דד׳ אמות של אדם קונות לו לאדם מ"מ בשדה אחר לא תקינו שיקנה בד׳ אמותיו ועוד כיון דנפל או פירס טליתו גלי אדעתיה דבנפילה ניחא ליה דליקני ולא בד׳ אמותיו (ב"מ י'.) ולכן אע"ג דבירושלמי (פ"ד דפאה הל׳ א') מוקי לה כשלא אמר אקנה בד׳ אמותי אבל אם אמר קנה לא חיישינן לה כיון דהש"ס שלנו אינו סובר כן ועוד דלהדיא אמרינן שם דהאמירה אינה מעכבת ואם באמירה קונה גם בלא אמירה קונה ע"ש אלא דבכל ענין לא קנה מטעמא דכתיבנא (ווהו כוונת הר"ש במשנה דשם ודע דהתוי"ט וכן המגיה ברמב"ם שם תפשו בכוונת הרמב"ם דגם בנפל ופירס טליתו נוטלין ממנו הפאה שלקח מקודם ע"ש ואינו כן דכוונת הרמב"ם הוא רק על זרק מקצת פאה שבסעי׳ הקודם וכבר השיג הפ"מ במה"פ שם על התוי"ט ע"ש): י מי שלקח את הפאה ואמר הרי זה לאיש

פלוני עני אם עני הוא זה שלקח מיגו דזכי לנפשיה זכה בו גם בשביל אותו פלוני ואם עשיר הוא לא זכה לו אלא יתננה לעני הנמצא ראשון (ב"מ ט׳:) וכן הוא בירושלמי פ"ד הל' ה׳ אלא דבירושלמי קאמר דאפילו אם בעל השדה הוא עני יכול לזכות בשביל עני אחר אבל הש"ס שלנו (שם) סובר דרק עני אחר יכול לזכות בשביל עני ולא בעל השדה אף שהוא עני כיון דמוזהר להניח פאה משדה שלו ג"כ (וכן פירש"י בב"מ שם ובזה א"ש קושית הר"ש בפ"ד מ"ט על רש"י וכמ"ש במה"פ וכ"כ התוי"ט בפ"ה מ"ה ע"ש): יא. יראה לי דזה שעני יכול לזכות בשביל עני אחר זהו כשהעני אחר אינו בכאן ואינו נוטל פאה בעצמו אבל כשהוא בעצמו בכאן או אשתו או בנו הסמוך על שולחנו לא יוכל אחר לזכות בעדו דיד אחד זיכתה תורה לעני ולא שני ידים דאל"כ לקתה מדת הדין דעני הלוקט יכול לבקש הרבה שיזכו בעדו וכן נלע"ד דרק אחד יכול לזכות בעדו ולא שנים מטעמא דכתיבנא ואף שאין לי ראיה בזה מ"מ הסברא נותנת כן ותניא בתוספתא פ"ו דשביעית לא יאמר לעני הילך סלע והבא לי לקט פאה שכחה אלא אומר לו בלקט שתביא בפאה שתביא בשכחה שתביא ע"ש והאומר הוא עשיר והרמב"ם השמיט זה (עמה"פ פ"ח שם ודבריו צ"ע): יב. כתב הרמב"ם ספ"ב בעה"ב שהניח פאה לעניים אלו העומדים לפניו ובא עני אחר מאחוריו ונטלה זכה בה שאין אדם זוכה בלקט שכחה ופאה וסלע של מציאה עד שיגיעו לידו עכ"ל והבעה"ב אינו בעל דיעה לזה שאין לו בזה טובת הנאה כמו שנתבאר בסי׳ ב׳ סעי׳ י"ג וד׳ אמות שלו אינו קונה דבשדה חבירו לא תקינו ד׳ אמות כמ"ש בסעי׳ ט׳ ודין זה הוא בתוספתא פ"ב ובירושלמי פ"ד הל׳ ב׳ אומר דין זה בלשון אחר שנים שהיו מתכחשין על העומר ובא עני אחר וחטפו זכה בו ומוקי לה כשלא אמרו יזכו לנו הד' אמות ע"ש וכבר כתבנו שם שאין זה דרך הש"ס שלנו דאפילו אמר לא מהני וזהו כוונת הרמב"ם שמסיים שאין אדם זוכה וכו׳ וכלל גם מציאה מפני שכן ביאר דין זה לענין מציאה ברפי"ז מגזילה ע"ש: שותפות