עמוד:Hebrewbooks org 38168.djvu/118

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
הדף הזה לא עבר הגהה

םימ! ל- השלחן הוא קצוב אלא חשבינן אותן בם"ע ונפיץ לפי שוויין (כן פירשיי כמבגה דפיכין נ"ה. ז"ה יזין : c׳r ב» וכתב הרפב"פ בדין י"ד היו בה מקומות נמוכות י׳ או יותר ואין בהם מים נמדדים בפני עצמן ופחשבין להם מה שראוי להם עכ"ל כלומר דכיון דהם נמוך י"ם הרי הם כשדה בפ"ע וכדאין בהן מים ראויים לזריעה ונפדין בסלע ופונדיון לקנה והראב"ד השינ עליו מה שייך נמדדים בס"ע והרי נמדדת עמה יחד עכ"ל כלומר דהא במודה מן ההקדש יכיל לגאול גם לחצאין כמ"ש בסעי׳ ט׳ וא"כ לאיזה ענין גוגע מה דנמדדים בם"ע אמנם הרמב"ם לשון הש"ם נקים (כיה.) שאומר ולקדשו באפי נסשייהו ע"ש והכוונה כן הוא דננד מה שאמר שכשהם עמוקים י"ט אינם בטלין לגבי השדה דיש להם חשיבות בפ׳־ע יזה אומר דאשילו כן הוא מאי נ"מ הא קדשי באפי נפשייהו ג"כ ומאי נ"מ אם תחשבס עם השדה ביחד או תחשבם בש"ע וזהו גם כוונת חרמב"ם וה"ס דאפילו גמדדין בסיע ג"כ מחשבין מה שראוי להם וא"כ אין נ"מ ולכן הרמב"ם עצמו בם"ז מאישות כללן ביחד עיש משום דבשם הדבר פשוט שכולו כאחד (יפכימ ולח"מ ולשתיב א"ב ודויד,) : בך אמרינן בערכין ריר.) אמר רב הונא הקדיש שדה מליאה אילנות כשהוא פודה פודה אילנות בשיוייהן וחוזר ופודה קרקע בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף ואומר השים דקסבר רב הונא מקדיש בעין יפה מקדיש ופירש"י דאלו הקדיש בעין רעה היה מקדיש האילנות אגב קרקע וכשמקדיש בעין יםה מקדיש האילנות בש"ע והקרקע בם"ע וזהו טובה להקדש דהאילגות צריך לשדות כשי שווייהן ואח"כ מביא ברייתא שאינו כן אלא סודאן ביחד בסלע ופונדיון לשנה בל חומר זרע ומתרץ הא פני ריש היא דסיל מקדיש בעין רעה מקדיש וכן הוא בב"ב (עיכ.) וסשיטא דהלכה כרבנן וכ"ש לדעת הרמב"ם בםכ"ד ממכירה דססק דמוכר בעין יפה מוכר וכסיש בחים סי׳ רם"ז וא"כ כ"ש מקדיש כדאמרינן בב"ב שם: בך ולפ"ז שמיר שםק הרםב"ם כאן בדץ ט"ו וז"ל 116 ערוך הלכות יובל לכהנים איך תתקדש ביובל וזהו בין שדה אחוזה בין שדה מקנה. ויש להפתםק אם בתי ערי חומה יכול להקדיש ביובל דבתי החצרים וודאי דאינו יכול להקדיש כיון דדינם כשדר. אבל בתי ערי חומה דאינם יוצאים ביובל כמ"ש בסי׳ הקודם נראה דבהם אין חילוק בין לפני היובל ובין בשעת היובל והיויין כמטלטלים ובהמות וכן נלע"ד עיקר והכהנים והלוים מקדישין לעולם ונואלין לעולם ויתבאר בסי׳ ולכן כהן ולוי שהקדיש בשעת היובל הרי הוא קדוש ויהזה ג"כ ראיה לכתי פי, חומה כמ"ש): ב כתב הרמב"ם שם דין י"ב המקדיש את שדהו אחר היובל אינה נפדית בגדעון כסף עד שיגמר שנה אחר היובל לסי שאין מחשבין חדשים להקדש לפיכך אם רצה הפודה ליתן נ׳ שקל לבל זרע חומר הרי זה פודה ואפילו ביום שאחר היובל ואינו גורע כלום עכ"ל ולכאורה אין שום רבותא בזה דכמילא כן הוא כיון דאיכא יובל שלם ממילא שצריך ליתן נ׳ שקל ואי משום חידושא דאין מחשבין חדשים להקדש כבר נתבאר זה. ויולי דבריו היה נראה לומר דגזה"כ הוא דאין שדיון כלל בשנה ראשונה של אחר היובל דבעינן השנים הנותרות ולא כל השנים והכי משמע בת"כ ע"ש (אך היאביד בשיריכו כס כתנ ג"כ כהדתכ"ס ונסי' הגד־ עליזיח): בא כשפודה מיד הקדש בגירוע כסו שנתבאר אין חילוק בין אם ההקדש זרע בשנים שהיו ת"י ההקדש והיה להקדש ריוח מזה או לא זרעו ולא היה ריוח להקדש דא"צ לשלם רק בעד השנים הנותרות עד היובל הבא ולא מהשנים שיצאו וכך דרשו בת"כ ונגרע מערכך אף מן ההקדש שאם אכלה ההקדש שגה או שתים או לא אכלה אלא שהיחד. לפניו מנכה םלע וסונדיון בכל שנה ושנה ע"ש: כב כשמודדין השדה אין מודדין אלא מקומות הראויין לזריעה היו שם סלעיס גבוהים יימ או נקעים כלאים מים עמוקים י׳ טסחים אין נמדדין עסה שחות מכאן נמדדין עמה כלוםר דבשחות מכאן נמדדין עפה בחשבון החומר זרע וכשהן י׳ ממחים אין נכנסין בחשבץ זרע שהפדיון