עמוד:Hebrewbooks org 38168.djvu/110

־־י*!» השלחן היתה שקמה ונתעבה מחזיר לו בעד השבח עיש (לעל שכח שקמה אומר שם כן וכן נעונלא דרי* לקלחו כה תאלי מעצמן וחל עניינא הוא לכיוכל בכה"ג מחזיר לו השכח עיש הימכ ולו"ק) • בא ודע דעל הדין שביארנו בסעי׳ ח, דלפעמים אוכל גי תבואות בשתי שנים ושבסחות משתי שנים אינו מותר לגאלה מיד הלוקח תניא בתוספתא ריש פ"ה דערכין המוכר שדהו בשעת היובל אין מותר לגאול פחות משתי שנים וכו׳ פעמים שיוכל לאכול הימנה ג׳ תבואות בשתי שנים וכר לא יאמר לו הניחה לפני מליאה כדרך שהנחתיה לפניך מליאה אלא אוכלם ומסתלק הקנים והזמורות ופירות שקמה שבתוכה הרי הן כפירות אילן שנקצץ או שיבש שניהם אסורין בו כיצד יעשה ימכור ויקח בהן קרקע ויאכל פירותיה עכ"ל. ונראה להדיא דה"פ דכשפודה המוכר מיד הלוקח אוכל הלוקת כל הסירות שבתוכה ואח"כ מסתלק והקנים והזמורות ופירות שקמה הן כפירות ונוטלן הלוקח ואילן שנקצץ או שיבש הוי ספק אם נחשבין כקרן או כפירות ולפיכך שניהן אסורים בו ולוקח בהן קרקע והלוקח אוכל חפירות ולכשיגיע יובל יוחזר להמוכר ונמצא דשניהם זוכין בו או אם גאמר דטעות הדפום הוא וכצ"ל ימכורי ייקחו בהן קרקע ויאכלו פירותיה דבכה"ג נראה יותר נכון מיהו על דברי הרמב"ם בענין זד. יש להתפלא כמו שנבאר בס"ד: כב ודל הרמב"ם שם אחר שכתב דין שאוכל ג׳ תבואות בב׳ שנים כתב בזה"ל הקנים והזמורות וסירות שקמה שבתוכה הרי הן של לוקח כשארי סירות שבתוכה אבל אילן שנכסח או שיבש שניהם אםורין בו כיצד יעשה ימכור וילקח בדמיו קרקע והלוקח אוכל פירותיה עד שתגאל השדה מידו עכ"ל ואינו מובן מה כוונתו עד שתגאל וכר אם כווגתו עד שתגאל עיקר השדה הא מיירי כאן בזמן שגואלה מידו ואם כווגתו עד שתגאל זו השדה שקגה בעד האילן שגכםח איך יכול לגואלה בע"כ של הלוקת הלא פסק הוא אס זהו פירות או קרן בשלמא ביובל גיחא דזה אכל הפירות עד היובל וזה זוכה בה ביובל 108 ערוך הלכות יובל נגאלין לפתות משתי שגים שהרי ראויין לתבואות ואם לא גאלן אינן חוזרין לבעלים ביובל שנאמר ושב לאחוזתו ולא לאילנות עכ"ל וזהו בערכין (י"ז ן) וממילא דאחר שתי שגים יכול לגאול מיד הלוקח כקרקע: יףן ודע דבגמ׳ שם אומר דין זה גס לעגין הקדש ע"ש ופריך וליקדשיגהו אגב ארעא וליפרקיגהו אגב ארעא ופירש"י דפריך אתרווייהו אהקדש ואמכר ומתרץ בדלית ליה ארעא ע"ש משמע להדיא דבמוכר ג׳ אילגות שיש לו קרקע כמ"ש בח"מ סי׳ רט"ז חוזרין האילגות אגב הקרקע ביובל וכל כי האי ה"ל להרמב"ם לפרש אמנם הרמב"ם הולך לשיטתו בפ"ד מערכין וחרמין דבהקדיש קרקע ואילנות פודה זה לעצמו וזה לעצמו והראב"ד השיגו שם ויתבאר אי"ה בסי, מיהו הרמב"ם לשיטתו שפיר עביד דסתם כאן דאםילו אם יש לו קרקע הקרקע חוזרת ביובל והאילנות אינן חוזרין אבל לשיטת רש"י והראב"ד אין דין זה רק במכר אילן אחת או שני אילנות אבל מבר שלשה אילנות חוזרת ביובל אגב הקרקע אא"כ קנה מפורש בלא קרקע: י£ ויש בקרקע היפך מאילנות כגון שמכר קרקע שאינה ראויה לזריעה והיינו שהיא כולה נקעים מלאים מים או מקום סלעים ה"ז פודה בפחות משתי שנים שנאמר במספר שני תבואות וזו אינה ראויה לתבואה ואם לא גאלה קודם היובל יוצאה ביובל להמוכר שהרי אחוזה היא: ^ כתב הרמב"ם שם דין ח׳ הלוקח שדה אחוזה ונטעה אילנות והשביחה כשהיא חוזרת ביובל שמין שבת האילנות שבתוכה ונותן בעל השדה דמי השבת ללוקת שנאמר ויצא ממכר בית ממכר חוזר ולא השבח עכ"ל וזהו בהמקבל (ק"מ.) ואף דפםוק זה הוא בבית מ"מ מאי נ"מ וה"ה כל מין שבח שהשביח מיהו נ"ל דאם השביח גוף הקרקע כגון שנתן בה הרבה זבל וכיוצא בזה אינו משלם לו בעד השבח כמ"ש בסעי׳ י"ד דאף כשהשביחה אין מחשבין לסי השבח ואין לחלק בין שבח דממילא לשבח שהלוקח השביחה וגם בשבח אילגות דמשלם משמע להדיא בגמ׳ שם דאסילו שבח דממילא כגון שהאילגות צמחו מעצמם או