עמוד:Hebrewbooks org 38168.djvu/109

םימן לג השלחן נד 07! את העודף לאיש אשר מכר לו דהאי לאיש מיותר הוא והו"ל למיכתב לאשר מכר לו אלא ללמד דלסעמים ישיב החשבון כמי האיש אשר עתה בתוכו והיינו כשהאחרון נתן פחות מהראשון והטעם יתבאר בםעי׳ ט"ו: יך ותניא בברייתא שם מכרה לו במנה והשביחה ועמדה על מאתים מנין שאינו מחשב כשבא לפדות קודם יובל אלא במנה שנאמר והשיב את העודף העודף שבידו שנשאר בידו מן הדמים שקיבל לאחר שינכה לו הלוקח חשבון המגיע לכל שנה שאכלה (רשיי) מכרה לו במאתים והכפיפה ועמדה על מנה מניין שאין מחשבין אלא במנה שנאמר והשיב את העודף העודף שבקרקע מה שהיא שוה יותר על מה שמגיע לחשבון כפי שוויה עתה: והגה זהו וודאי דבתורה איגו מפורש מתי חושבין כך ומתי חושבין כך אלא דאנן חשבינן הכל לטובת המוכר ושאלו בגמ׳ מגלן ומתרץ דילפיגן מעבד עברי דהתם ג"כ יש דרשות בכה׳׳ג כמו שיתבאר בסי, ובשם גילתה התורה דגדרוש לטובת העבד כמו שיתבאר שם וילפינן בכאן משם בגזירה שוה שכיר שכיד ע"ש ולפי הפשט ביארנו בםעי׳ י"א דהתורה חסה על המוכר שמוכר מתוך דחקו: כתב ד"רמב"ם מכרה בשנת יובל עצמה אינה גמכרת והדמים חוזרין לבעלים עכ"ל ומפרש בגמ׳ שם הטעם דא"א להיות מכירה כלל דאס המכורה כבר תצא ביובל ק"ו שאין ביכולת לימכר עתה וממילא דה"ה שאין יכול ליתן מתגה ביובל מקרקע ובתים שהרי גם מתגה חוזרת ביובל כמ"ש בפי׳ הקודם סעי׳ י"ג וישגו גם במתגה זה הק"ו. ויש להסתפק הגושא אשה ביובל ומכגםת לו נכסי מלוג דקיי"ל בעל בגכסי אשתו לוקח הוה אי קונה ביובל אם לאו ונראה דקונה דלא מציגו שנכסי אשתו תצא ביובל וכל דיני יובל לא שייך בגדוגיא וגכסי צאן ברזל וגכםי מלוג אבל הבעל שנותן מתנה קרקע לאשתו וכן אשה שהבעל התנה עמה שלא יהא לו שייכות בנכסיה ונתנה לו מתנה וודאי שחוזרים ביובל ואין המתנה מועלת ביובל עצמה (כנלע"ל): ין כתב הרמב"ם שם בדין י"ד מכר אילנות אין גגאלין ערוןל הלכות יובל ובדין זה שגיגו במשגה לא ימכור ברחוק ויגאל בקרוב ברעה ויגאל ביפה ולא ילוה ויגאל ולא יגאל לחצאין ולא קתגי איגו מותר כבשם ש"מ דברצון הלוקח שרי: יא ואין לשאול למה בדיגים אלו החמירה התורה הרבה על המוכר והלא אדרבא בכמה דברים הקילה על המוכר כמו שיתבאר די"ל דאין זה שאלה על גזירת התורה ועוד דיש טעם גכון בזה כעין מה שכתבגו בסעי, ה, והעגין כן הוא דוודאי בעצם העגין חסה התורה על המוכר שמוכר מפני דחקו וכל אדם מתאוה לשדה אחוזתו ורק בפרטים אלו החמירה על המוכר מפני קיום העולם דאם גאמר שיכול המוכר ליגאל מעט מעט לא ירצה שום קוגה לקגות וכן אם יכול ללוות מעות ולפדות או למכור קרקע אחרת דכל אלו דברים מצויים הם ויגעלו שערי המסחר ולזה החמירה תורה על המוכר דדוקא שבאו לו מעות מן הצד ועל כל השדה ואחר כל זה מוכרחת להיות שתי שגים ביד הלוקת וימצאו קוגים על זה: י^ פשוט הוא דכל דין חזרח ביובל אינו אלא בשדה אחוזה שירשה מאבותיו דאלו בשדה מקנה הרי לא יוחזר לו אלא להמוכר שהוא קנה ממנו וכן אס המוכר שלו קנה מאחר יוחזר להאחר וכן לעולם ולכן צריך לדעת דאף דבמקדיש יש יחילוק בין שדה אחוזה לשדה מקנה כמו שיתבאר בפי, ל"ה אבל בחזרת יובל אינו אלא בשדה אחוזה וכל הדינים שבסי׳ זה אינו אלא בשדה אחוזה וכן בבתים בסי, הבא הם בשל אחוזה: י( ודל הרמב"ם שם מכר שדהו לראשון וראשון לשני ושני לשלישי אפילו מאה זה אחר זה בשנת היובל תחזור לאדון הראשון שנאמר בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו לאשר לו אחוזת הארץ עכ"ל ושנינו במשנה דערבין (ל׳.) מכרה לראשון במנה ומכר ראשון לשני במאתים אינו מחשב אלא עם הראשון כפי המקח שלו שנאמר לאיש אשר מכר לו ואם להיפך דמכר לראשון במאתים והראשון להשני במנה כשבא לחשוב בפדייתו קודם היובל אינו מחשב אלא עם האחרון שנאמר וחשב את שני ממכרו והשיב