עמוד:Hebrewbooks org 38168.djvu/107

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
הדף הזה לא עבר הגהה

ננ **1 ערוך הלכות יובל םיסן לב לג העןלחן בקבורת אשתו ואיך יתנו לו דמים בעד מקום קברה: הדבר פשוט דחזרת מכר או מתנה ביו1ל אינו אלא בקרקעות או במחובר לקרקע כמו בתים אלא שבבתים יש דינים אחרים מבשרות ויש בהם חילוק בין בתי ערי חומה לבתי ערים פרזים ויתבאר בסי׳ ל"ד בס"ד אבל לא במטלסל"ן ואפילו עבדים דמן התורה דינם כקרקע לכמון דברים אין בהם חזרה ביובל וכך מפורש בת׳"ב ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו יכול בעבדים ובשטרות ובמטלטלים ת"ל ארץ אחוזה א"כ למה גאמר בכל גאולה תתנו לרבות בתים וענד עברי עכ"ל ודין עבד עברי יתבאר בסי׳ ל׳יט בס"ד: קודם היובל ובו כ"ב סעיפים : הרבה שנים והמוכר יסבור שרק מעט שנים יש עד היובל ויקח מעט ואין לך אונאה גדולה מזו: ן וזהו שאמרה תורה וכי תמכרו ממכר וגר אל תוגו וגר במספר שגים אחר היובל תקגה מאת עמיתך במספר שני תבואות ימכר לך לסי רוב השנים תרבה מקנתו ולפי מעוט השנים תמעיט מקנתו כי מספר תבואות הוא מוכר לך ולא תונו איש את עמיתו וגו׳ והפי׳ כמו שביארנו: ך כיון דכתיב מספר שני תבואות למדו חז"ל בערכין (כימ:) דשני שנים מוכרחת השדה להיות ביד הלוקח ואסור לו להמוכר לגאלה םחות משגי שגים אחר המכירה לקיים מה שנאמר במספר שגי תבואות ימכר לך וזהו שגי שגיט דבכל שגה מביאה השדה תבואה אחת וגם אסילו כשגגמר בישול התבואה מ"מ אינו יכול לסדות עד תשלום שני שגים שלימות ועל זה גאטר במססר שנים אתר היובל ולא כתיב תבואות ואין שנים פתות משנים וצריך שני שנים מעל"ע מיום המכירה: ךן ואף שאין לנו ליתן טעמים על ציווי התורה מ"מ הטעם י"ל דאל"כ ינעלו שערי המסחר דמי ירצה לקנות שדות כיון שביכולת המוכר לסדותה מיד ולזת צותה תורה ששני שנים תהיה ביד הלוקת וודאי וימצאו קונים כיון ששני שנים וודאי טן והיורש את אשתו לא מיכעיא למאן דס"ל ירושת הבעל דאורייתא (שם) דאינו מחזיר ביובל דמכר אמר רחמנא דתיהדר ולא ירושה אלא אפילו למאן דס"ל ירושת הבעל דרבנן וכן פסק הרמב"ם מ"מ עשו חכמים תיזוק לדבריהם כשל תורה ואינו חוזר ביובל (שס) ורק אם ירש ממנה בית הקברות המיוחד למשפחתה כמו שהיה המנהג בזמן הקדמון שכל משפחה היה לה בית קברות בפ"ע ויש להם גנאי כשתצא מרשותפ לרשות אחרים אמרו חכמים (שפ) שיתגו לו דמי שויו ויחזיר להם הבית קברות ורק בני המשפחה מגכין לו דמי קבר אשתו כשקבורה שם מפני שהבעל חייב לג כיצד היא הפדייה מהלוקח א כבר נתבאר דהתורה נתנה רשות להמוכר או לקרוביו לפדות השדה גם קודם היובל וכיצד היא הפדייה מפורש בתורה וחשב את שגי ממכרו והשיב את העודף לאיש אשר מכר לו ושב לאחוזתו כלומר כגון שמכר לו עשרה שנים קידם היובל בעשרה מנה וגמצא שבעד כל שנה מכר במנה ואכלה הלוקח חמש שנים וזהו וחשב את שני ממכרו כלומר כמה שנים היה עד היובל בעת המכר וידע כמה עולה לכל שנה והשנים שאכל אכל והעודף שעדיין לא אכל מחזיר להלוקח ומחזיר לו חמשה מנה וכן לפי חשבון הזה תמיד ובלשון הגמ׳ גקרא גירוע כלומד שמגרע מדמי המכר מה שאכל והמותר מחזיר לו ואם לא גאלה אלא הגיחה ביד הלוקח עד היובל תחזור לו בלא דמים וזהו שאמרה תורה ואם לא מצאה ידו וגו׳ והיה ממכרו ביד הקוגה אותו עד שנת היובל ויצא ביובל ושב לאחוזתו כלומר המוכר שב לאחוזתו בלא דמים: ב ובהכרת שכל מוכר ולוקח צריכין לחשוב בעת המכר כמה שנים יש מעתה עד היובל ולסי חשבון השנים ישלם דאם לא יחשובו יכול להיות אוגאה גדילה כגון שהשדה שוה דינר לשגה ולא יותר ועומד י׳ שגים קודם היובל ולא נצרך לו לשלם רק י׳ דיגרים והלוקת ידמה שיש עוד כ׳ שנים וישלם כ׳ דינרים או להיפך שיהיה