עמוד:Hebrewbooks org 38168.djvu/103

הלכות יובל סימן ל* השלח[ נא 101 שלא תקעו יבול אע"פ שלא שלחו ת"ל היא וו" יוםי אמר דרק תקיעה מעכב וחכמים םברי דבל הג׳ דברים מעכבין והכי קיי"ל ויש להבין לאיזה ענין מעכבין ולאיזה ענין אין מעכבין והא פשיטא דדבר שהחמירו החסירו מצור. ורש"י ותום׳ פירשו שפ להיות אסור בזריעה וקצירה ע"ש ומשמע ראפ לא עשו הגי דברים או אחד מהם אין איסור בזריעה וקצירה והרבה תימא וכי מפגי שעשו עבירה אחת או לא יכלו לקיים מצוה זו יעשו עבירה אחרת וצ"ל דכן הוא גזירת התורה אך א"כ בדורו של צדקיהו שהיו רשעים ולא רצו להוציא עבדים לתירות כמפורש בירמיה האם גאמר דבשביל רשעתם הותרה החרישה .והקצירה ואם נאמד דרק אם ע"י סיבה חצוגיות לא קיימו אין היובל גוהג ולא כשעשו מעשי רשע איך מרומז זה בתורה ומ"ש הא מה א וצ"ע ולולי דברי רבותינו הייתי אומר דוודאי איסורי קרקע בכל ענין יש אלא שכאן מיירי לענין קדושת היובל שב"ד הגדול מקדשין אותו ואמירת מלכיות זכרונות שופרות ואף שמדרבנן הם (ריה ל"ל0 מ"מ פשיטא שנמסר למשה מסיני ולזה פליגי מה מעכב לענין קדושת היובל: ך ודע דפליגי ר׳ ישמעאל בנו של ר"י בן ברוקא ורבנן (שם ח׳:) דרבגן םברי דהיובל איגו מתחיל מר"ה אלא מיוה"כ כדכתיב ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם ור׳ ישמעאל ס"ל דמר"ה מתחיל יובל אלא ביוה"כ תוקעין וכך היה אומר (שם) מר"ה עד יוה"כ לא היו עברים נםטרין לבתיהן ולא משתעבדין לאדוניהם אלא אוכלין ושותין ושמחין ועטרותיהן בראשיהן כיון שהניע יוה"ב תקעו ב"ד בשופר נפטרו עבדים לבתיהן ושדות חוזרות לבעליהם והרמב"ם שם פסק כר׳ ישמעאל וטעמו נראה משום דמשנה דאשוגה דר"ה אתיא כוותיה כדאיתא בגמ, שם וגם ברייתא בערכין (כ"ח0 כר׳ ישמעאל והכי תגיא בת"כ וז"ל וקדשתם וגו׳ מה תלמוד לומר לפי שגאמר בעשור לחדש יבול שאיגה מתקדשת אלא בעשור לחדש וכשהוא אומר וקדשתם את שנת החמשים שנה מלמד שהיא מתקדשת מר"ת וכר עכ"ל (זהלח"ת בפיל מהי שרנין הל׳ כ"ל סכר שזהו בי((בל שהרי זהו ביוה"כ של יובל כדכתיב בעשור לחדש תעבירו שוסר בכל ארצכם ולא ידעתי אם גפ ביובל התקיעות על סדר הברכות כמו בר"ה או אפשר כיון דזהו רק מתקגת חכמים וגם בר"ה איגו מעכב בדיעבד אפ תקע שלא על סדר הברכות לא תקגו ביובל כן ולכשיבנה המקדש יתברר הדבר בב"א: j ה"ל הרמב"ם בפ"י דין י׳ מצות עשה לתקוע בשופר בעשירי לתשרי בשגת היובל ומצוה זו מפורה לב"ד תחלה שגאמר והעברת שופר תרועה ובל יחיד ויחיד חייב לתקוע שנאמר תעבירו שופר וכו׳ ומעבירין שופר בכל גבול ישראל שופר של יובל ושל ר"ה אחד הפ ואחד ר"ה ואחד יובל לתקיעות אלא שביובל תוקעין בין בב"ד שקרשו בו את החדש ובין בב"ד שלא קידשו בו את החדש וכל יחיד ויתיר תייב לתקוע כל זמן שב"ד יושבין ושלא בפני ב"ד ובר"ה שהיה חל להיות בשבת לא היו תוקעין אלא בב"ד שקידשו בו את החדש ואין כל יחיד ויחיד תוקע אלא בפני ב"ד עכ"ל ובל זה מבואר בר"ה (ל׳,): ך ויש בזה שאלה למה אמרנו בסי׳ הקודם סעי׳ ה׳ דהםפירה הוא בב"ד הגדול משום דכתיב ופפרת לך א"כ גם בתקיעות דכתיב והעברת שופר תרועה לשון יחיד גאמר דזהו רק בב"ד תגדול ולמה אמרגו דתקיעות הוא בכל ב"ד והתשובה בזה דוודאי אלו לא היו התקיעות רק בב"ד בלבד כמו הספירה בוודאי הייגו אומרים כן אבל כיון שהתקיעות חובה על כל ישראל כדכתיב תעבירו שופר בכל ארצכם וממילא דהיתיד הוא הב"ד שבכל מקום ומקום ומ"מ בח"ל ג"ל דאין תוקעין כיון דכתיב תעבירו שופר בכל ארצכם ורק לשילוח עבדים גוהג גם בת"ל כשיש יובל בארץ כמ"ש בסי׳ הקודם סעי׳ א"ו וסשוט הוא שיכול לשמוע תקיעות מאחר כמו בר"ה: ף4 עוד כתב שלשה דברים מעכבים ביובל תקיעה ושילוח עבדים והחזרת שדות לבעליהן וכו׳ עב"ל וזהו בר"ה (p׳ :> ויש שם מחלוקת דר׳ יהודה סבר יובל היא אע"פ שלא שמטו אע"פ