סימ1 ל השלחן בלילה דבשם הוי ספירה בכל יום וכתיב תמימות בעינן בתתלת היום אבל הבא הספירה היא פעס אחת בשנה ואולי אינו כן אלא דהוי כססירת העומר וצ"ע ולכשיבא משיח צדקנו במהרה בימינו יתברר הדבר: ן ועומדין ב"ד הגדול ואומרים ברוך אתה ד׳ אמ"ה אשר קדשגו במצותיו וצוגו על ספירת השמיטה היום שגה ראשוגה לשמיטה ובשגה השנית היום שגה שגייה לשמיטה וכן בשלישית וברביעית ובתמשית ובששית ובשגת השמיטה יאמר אשר קדשגו וכר על פפירת השמיטה והיובל היום שבע שגים שהם שבוע אחד ליובל ובשמיגית יאמרו היום שמנה שגים שהם שבוע אחד ושנה אתת ליובל וכן עד י"ד שנה ובשנת הי"ד אומרים היום ארבע עשרה שנה שהם שני שבועות ליובל ואח"כ שני שבועות ושנה אחת וכן עד שנת כ"א ואז יאמרו שלשה שבועות וכן עד שבע שמיטות ובשנת היובל עצמה אין סםירה אלא קידוש ותקיעה וביובל השני מתחיל מחדש כמו ביובל הראשון (וכ"מ מסי׳ הראניד כתיכ) ונ"ל דכשאין יובל אין ספירה ואע"ג דיש שמיטה בלא יובל כמ"ש בסעי׳ ג׳ מ"מ מה שייך סםירה בלא יובל הלא ההתחברות משמיטה לשמיטה הוי רק ע"י יובל ואם נאמר לספיר כל שמיטה ושמיטה שנותיה היום שנה ראשוגה לשמיטה וכו׳ הלא התורה אמרה שבע שנים שבע פעמים עתהא התחברות זל"ז ואם אין יובל אין התחברות: ךן מאימתי מנו ישראל שמיטין ויובלות לא מיד כשנכנסו לארץ אלא אחר י"ד שנה מביאתם לארץ והיינו אחר שבע שכיבשו ושבע שחלקו וכל אחד היה מכיר חלקו דבזה שייך שש שנים תזרע שדך וגו׳ דקודם זה אין זה שדך וז"ל הרמב"ס שם נמצאת אומר בשנת שלש וחמש מאות ואלפים ליצירה מר׳יה מאחר מולד אים הראשון שהיא שנה שנייה ליצירה התחילו למנות ועשו שנת עשר וחמש מאות ואלסים ליצירה שהיא שנת אחת ועשרים משנכנסו לארץ שמיטה ומנו שבע שמיטות וקידשו שנת החמשים שהיא שנת ארבע וששימ משנכנסו לארץ עכ"ל וכל זה מוכח בערכין (י"ב0 ע"ש והחשבון כן הוא דיציאת מצרים היתר•
- 9 עדיך הלכות יובל
לפני יובל שלא גהגו שמימין לא יגהגו אז גם יובל וענין ספירת שמימין ויובלות יתבאר לפנינו בם"ד: ך ומהו לשון יובל רש"י ז"ל פי׳ על שם תקיעת שופר ע"ש כדכתיב במשוך היובל המה יעלו בהר דמשום שהשופר הוא של איל ובלשון ערבי קורץ לו יובלא (ריה כ"ו.) וגם אונקלום כתב יובלא ע"ש ובוודאי דלא משום זה בלבד הוא דלמה תתסום התורה לשון ערבי ובאמת כתב הרמב"ן ז"ל דשם יובל הוא על הדרור שכל אחד שב אל משפחתו העבד העברי יוצא לחירות האחוזות שבות לבעליהן והוא לשון הובלה כעגין יובל שי לד׳ אלקיס ועל יובל ישלח שרשיו פלגים יבלי מים והם העומקים שהמים יובלו למקומות הצריכים להם וזהו יובל היא תהיה לכם כלומר תהיה הבאה לכולכם זה יבא אל משפחתו וזה תבא אליו אחוזתו מכן כמתן תורה הובלו והובאו לשרשם ודו"ק): ך וכתב הרמב"ם ריש פ"י משמיטה ויובל מצות עשה לספור שבע שבע שנים ולקדש שנת החמשיס שנאמר וםסרת לך שבע שבתות שנים וגו׳ וקדשתם את שנת החמשים ושתי מצות אלו מסורין לב"ד הגדול בלבד עכ"ל דכן דרשו בת"כ וספרת לך בב"ד כלומר מדלא כתיב וספרתם לכם כמו בספירת העומר ש"מ דאב"ד הנדול קאי וממילא דוקדשתם קאי ג"כ אב"ד ועוד דכל קידוש הוא בב"ד הגדול כמו קידוש החדש דראש ב"ד אומר מקודש כדאיתא בר"ה (כיל.) וגס ביובל הקידוש שב"ד הגדול אומרים מקודשת השגה (רשיי כחומש) ואולי גם כאן הראש ב"ד אומר מקודשת השגה וכל העם עוגים אחריו מקודשת מקודשת כמו בר"ח שם והססירה היא בברכה (תוס׳ מנחוח סיה.) ובשם ומלכות: ן כיצד היתה הםםירת כבר כתבגו בםעי׳ ג׳ ע"ס הת"כ שצריך לםםור גם שגי השמיטות גם שני היובל ולכן בשמיטה ראשוגה עומדים ב"ד הגדול בר"ה ביום דהסםירה היא ביום ולא בלילה ולא מצאתי זה מסורש אך דנ"ל מדסמכה תורה ספירה לתקיעה ותקיעה הוי ביום כדתניא בת"כ וה"נ םםירה ולא דמי לספירת העומר דהוי רק
