ספר הנזירים.
שהיה סופר בדברי תורה, כך היה סופר בדברי חכמים" [1].
אבל, אף על פי שהסופר הוריד את הנביא ואת הנזיר מן המדריגה הגבוהה שעליה עמדו שני אלה בשכבר הימים, לא עלה בידו להוציאם לגמרי מישראל. בין בזמן שבית המקדש השני היה קיים עדיין, ובין בזמן לאחר שנחרב, לא פסקו מישראל נזירים וחסידים ובעלי רוח-הקודש. הללו אמרו: "ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים" [2], והללו אמרו: "ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות" [3], כלומר: לתמימים, שעדיין לא נכנסה בהם ערמומיות. אלו ואלו מאמינים היו, שגם אחרי חתימת הנביאים לא בטלה הנבואה לגמרי מישראל, ורבים היו פורשים את עצמם מן העולם, כדי להגיע למדריגת רוח-הקודש.
הנזירות התרבותית, השואפת אל טהרת הרועים הקדמונים, שינתה את צורתה. גם לובש אדרת השיער לא יאמר עוד: "בוקר אנוכי ובולס שקמים", כי כה יאמר: "איש עובד אדמה אנוכי" [4]. אפילו החסידים והאיסיים, שנפגע בהם הלאה, לא היו "יושבי אוהל ומקנה", אלא איכרים ואומנים. אבל גם הנזירות המתאבלת על ציון בטלה לשעה. משני מיני הנזירות הללו נברא מין נזירות חדשה, שבצורתה היתה דומה לנזירות התורה, ובתוכנה לנזירות הסגפנית של אבלי בית עולמים. מעט מעט הלך התוכן הלוך וגבור על הצורה, הלוך ושנה אותה.
───────────────
53
