316
סוף המעשים בין רבן גמליאל ור' יהושע
כי כבר כתבו התוס׳ בד׳ כ"ז ״הלכה כדברי האומר רשות, לאו דוקא רשות
אלא כדפרישית לעיל (ד׳ כ"ו) ולכך נקרא רשות לבטלה עבור מצוה אחרת
העוברת״.
ולשונו של רב אלפס ז"ל בפרק תפלת השחר אצל דברי רב טעה ולא הזביר של ראש חדש בערבית אין מחזירין אותו שאין מקדשין את החדש אלא ביום, כתב שם:
״ושמעינן מינה שאם טעה בערבית בשבת או בימים טובים שמחזירין אותו ואמרינן נמי טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים והא דברי הכל היא דהא ליכא מאן דפליג ואפי׳ למאן דאמר רשות חובה הוא דליתא אבל מצוה איתא והאידנא נהוג עלמא לשויה כחובה״.
והצעת הדבר וענינו זה הוא:
אין ספק שמימים ראשונים נהגו כל העם להתפלל גם תפלת ערבית.
ועל זה הוא שנחלקו רבן גמליאל ור׳ יהושע, אם זה שנהגו בה כל העם הוא מפני שבשעה שתקנו אנשי כנסת הגדולה להתפלל תפלת שמנה עשרה בשחרית ובמנחה תקנו גם כן בערב, ועל כן היא חובה גמורה כשחרית ומנחה, או שבערב נהגו זה העם מעצמם שאחר קריאת שמע וברכותיה מלפניה ולאחריה התפללו יחד עם זה גם תפלת שמנה עשרה במו בשחרית.
אבל זה ודאי שגם למאן דאמר רשות נהגו בה כל העם.
והן דברי הרמב״ם שכבר הובאו לנו שכתב ״ואין תפלת ערבית חובה כתפלת שחרית ומנחה ואף על פי כן נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית וקבלוה עליהם כתפלת חובה״.
ועל כן כששאל ר׳ שמעון בן יוחאי את ר׳ יהושע בתור שאלה של הלכה אם תפלת ערבית רשות או חובה, השיב לו רשות.
לפי שכן היא עיקר ההלכה שאין תפלת ערבית מדין התקנה הראשונה בשחרית ומנחה.
אבל זה ודאי שאלו נשאל על זה ר׳ יהושע מצבור, ומדין מנהג הצבור, שהי׳ משיב להם שחובתם להתפלל שהרי גם לפי דבריו טעה בערבית בשבת ויום טוב מחזירין אותו.
ואיך הי׳ אפשר להשיב לצבור בנוגע למעשה שזה רשות, והרי נהגו בה כל ישראל והיא מצוה גמורה עד שאם טעה בה מחזירין אותו.
ואמרינן בירושלמי שבת פרק כירה הלכה א׳ ״רב כד הוה מורה בחברותיה הוה אמר כר׳ מאיר בצבורא הוה מורה כר׳ יוחנן הסנדלר״.
ושם סבר רב שהלכה כר׳ מאיר ואין כאן מה להחמיר כר׳ יוחנן הסנדלר בכל זה בצבורא לבלי יזלזלו בה הי׳ מורה כר׳ יוחנן הסנדלר.
אף כי במקום הזה שלדעת ר׳ יהושע עצמו יש בזה חיוב מצוה, עד שאם טעה מחזירין אותו וטעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים, וכל דבריו אינם כי אם שאין זה חובה מדין התקנה הראשונה בשחרית ומנחה.
והצבור בכללם דבר אין להם עם חילוקים דקים כאלה שאינם כי אם להיודעים לחתוך בהלכה.
