9) בדעסטאגערד
בבקר יום אחד מימי האביב, יום צח נעים, יצא בוסתנאי וחברו אחאי מאת פני העיר מחוזא. אמו, אביו זקנו, ועמהם קהל גדול מיושבי העיר הלכו לשלחם. כל אלה חברו יחד לברך ברכת הפרידה את העלם היקר והנחמד למו, הנצר האחד משרשי בית דוד, וכולם כאחד לבבם אמר להם כי נסיונות קשות ומסוכנות נכונו לו בארמון המלך.
על יד תחום העיר מחוזא, חבקו הוריו ואמו את בנם מחמל נפשם, נפלו על צואריו, בכו ויברכוהו. המרכבה הקריבה, בוסתנאי וחברו עלו אליה, הסוסים נעו ממקומם, וקול גדול יוצא מקרב לב עמוק לאלפים מישראל נשמע לאמר: יברכך ה׳ וישמרך, יאר ה׳ פניו אליך ויחנך, ישא ה׳ פניו אליך וישם לך שלום. —
גם בשוב ילתא אל ארמונה במחוזא לא מנעה עיניה מבכי. אך לא כן עם בוסתנאי ואחאי בני הנעורים, רגשת לבבם הרך הבליגה על יגונם. הרוח הצח, חליפות המקומות, ונעימות המסע, החליפו רוחם, ובלב שמח נסעו אל מחוז חפצם.
הבירה דעסטאגערד הנפלאה נגולה כספר לפניהם, ולמראה עיניהם רחב ופחד לבבם, בתיה היכלי ענג, היכליה ארמונות תפארה, וארמון המלך, חותם תכנית כליל יופי, נעלה ונשגב מכל דמיון ורעיון איש כגילם. עיניהם לא שבעו לראות כל ההדר והיופי, ורוח דמיונם קצר מהכיל את המחזות מן המחזות השונים הנפלאים זה מזה בהוד תפארתם. מה טוב חלקם ומה נעים גורלם לשבת בארמון הגדול בבירת הארמונות הזאת. אך בעוד המה משתאים וחרדים חרדת גילה, וזכרון קץ הבנאי המצוין אשר כלל את יופי בנין הבירה וארמנותיה, ודבר רשעת המלך הבוגד בו הרעיד עצמותיהם, והניס שמחת גילם. הן המה שמעו מספרים לאמר: כי הבנאי המצוין פערהאד אשר בכל עצמת חכמתו ועז רוחו שקד למלא אחרי פקודת מלכו לפאר מקום משכן כבודו, ולפניו הביאו את סגולת השלל והמלקוח אשר לקח כוסדראי במלחמותיו, לקחת מהם די כסף זהב ואבנים טובות למבנה העיר והארמונות, ראה בכבודת השלל והשביה עלמה שבויה אחת שלוחה אל בית נשי המלך. העלמה הזאת היתה נוצרית בת אחד מגדולי הרומאים ושמה שעריהן, אשר נפלה ביד הפרסים בלכדם את העיר פלוסיום. והיא יפת תאר ויפת מראה מאד. פערהאד ראה את שעריהן ותבער בו אש אהבה, והיא גם היא בראותה יום יום את האמן הגדול הזה מפליא לעשות בחכמתו, חמדה אותו בלבבה. אך אהבתם היתה צפונה בלבביהם, כי חכה פערהאד אל שוב המלך מדרכו. המלך שב ויבא דעסטאגרעדה, ובראותו את הבנינים הנפלאים ואת ארמונו הגדול כליל יופי, אשר עשה
