312
הימים הראשונים יסודי תקנות דרבנן
וממש כן בא זה עצמו גם אצל יאזעפוס אלטטי' XIII, 10, 5 ויאמר שם: "יוחנן הורקנוס קרא את הפרושים אליו ויכרה להם כירה גדולה וכטוב לבם שאל אותם לאמר, אתם ידעתם כי כל חפצי ללכת בדרך טובה, כי על כן אם ראיתם דרך עוצב בי הודיעו לי ואראה לתקן דרכי, ויענו לו הפרושים כי כל דרכיו צדק ומשרים ולא ראו עון בו, והוא שמח על דבריהם, אבל אחד מהקרואים אלעזר שמו(פד) אמר לו אם רצונך לעשות הטוב ואם חפצך משרים עליך להניח כתר כהונה ולהסתפק בכתר מלכות בלבד, וכאשר שאל לו יוחנן על טעם דבריו, השיב לו מפני ששמענו מזקני הדור כי אמך נשבית בימי אנטיוכס עפיפהאנעס אבל השמועה הזאת שקר היתה, ועל כן קצף יוחנן מאד וכו׳.״ וכן הדבר כי דרשו אחרי הלעז, ומצאו כי אין לו מקום, ובטעות יצא הלעז הזה, ולא נמצאו עדים על זה, וכמו שהוא גם בדברי יאזעפוס גם בדברי הגמ׳, כי ראו שאין רגלים להלעז.
אבל זה הננו רואים לפנינו גם מדברי יאזעפוס גם מדברי הברייתא כי אלו נמצאו על זה עדים, ואלו הי׳ הדבר אמת כי אמו של יוחנן כהן גדול נשבית במודיעים הי׳ זה דבר פשוט שעליו להניח כתר כהונה ולהסתפק בכתר מלכות בלבד.
אבל הלא הדבר ידוע שכל איסור שבויה לכהונה אינו אלא מדברי סופרים.
וזה לשונו של הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה פי״ח הי"ז השבויה שנפדית והיא בת שלש שנים ויום אחד או יותר אסורה לכהן מפני שהיא ספק זונה שמא נבעלה לעכו"ם ואם יש לה עד שלא נתיחד העכו״ם עמה הרי זו כשרה לכהונה ואפי׳ עבד ואפי׳ שפחה או קרוב נאמן לעדות זו ושתי שבויות שהעידה כל אחת מהן לחברתה הרי אלו נאמנות הואיל ואיסור כל הספיקות כולן מדברי סופרים לפיכך הקילו בשבויה.
והננו רואים במאורע זה עם יוחנן המאורע הכולל אשר עוד נדבר עליו בדבדינו על הצדוקים, הננו רואים מתוכו כי לא לבד שעיקר היסוד של ספיקא דאורייתא לחומרא הי׳ כבר דבר קבוע ומוסכם וידוע (וככל אשר יתברר עוד יותר מתוך הדברים שם).
כי אם שגם התולדות היוצאות מהיסוד הגדול מזה, הי׳ כבר ידוע לכל, ואיסור נהוג בכל העם, ומן המפורסמות.
וספק כזה של איסור שבויה, שהוא רק ספק של חשש, ספק שמא נבעלה לעכו״ם, באין על זה כי אם חשש, גם אם יהי׳ דין ספק איסור של חתיכת ספק חלב ספק שומן מדאוריתא לחומרא, הנה ספק של חשש כזה של שבויה, בודאי אינו כי אם תקנה מדרבנן(פה) היינו גם עיקר היסוד.
הערה (פד): אצל יאזעפוס נתחלפו השמות של יהודה ואלעזר, ואין זה נוגע לדברינו במקום הזה, ועוד נשוב לכל המאורע הזה בדברינו ״הצדוקים והבייתוסים".
הערה (פה): במקומו יתבאר לנו שבעיקר הדבר אין בזה מחלוקת בין הראשונים, ורק מפני שחשד הרשב״א להרמב״ם שאמר כן גם בספק חלב ספק שומן הקשה עליו בצדק מאשם תלוי אבל באמת אין זה ענין כלל לדין חיוב אשם תלוי לפי שגם הרמב׳׳ם לא אמר זה שספק לחומרא רק מדרבנן, כי אם בספק של חשש, בספק חשש איסור שנפל על דבר היתר, וכעין ספק שבויה, ועל כן כתב בכל מקום ״כמו שביארנו בהלכות איסורי ביאה״ וכוונתו רק לדין שבויה, ובספק כזה באמת לא נמצא אשם תלוי כלל, ושם יתבארו לנו כל דברי הרמב"ם במקומותם למושבותם.
