עמוד:משנה תורה דפוס ווארשא-ווילנא כרך ראשון 2.pdf/241

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
הדף הזה לא עבר הגהה

טז מים שרוחצין בהן הידים והעריבה אחר שלשין וכן מים שמשתמשין בהן בשעת לישה הרי זה ישפוך אותן במקום מדרון כדי שלא יתקבצו במקום אחד ויחמיץ:

יז אין שורין את המורסן ומניחין לפני התרנגולין שמא יחמיץ. אבל חולטין להן המורסן ברותחין ומניחין לפניהן. וכבר נהגו רוב העולם שלא לחלוט גזרה שמא לא ירתיח המים יפה:

יח ומותר ללוש לתרנגולין מורסן או קמח ומאכילן מיד או נותן לפניהן והוא עומד עליהן עד שלא ישהה לפניהן כדי הילוך מיל. וכל זמן שהן מנקרין בו או שהוא מהפך בידו אינו מחמיץ. וכשיפסקו מלאכול ישטוף הכלי במים וישפוך במקום מדרון:

יט לא תשרה אשה מורסן שתוליך בידה למרחץ. אבל שפה על בשרה יבש. ולא ילעוס אדם חיטין ויתן על מכתו מפני שהן מחמיצות. אין נותנין את הקמח לתוך החרוסת ואם נתן ישפך מיד מפני שהוא ממהר להחמיץ. ואין נותנין את הקמח לתוך החרדל ואם נתן יאכל מיד:

כ מותר ליתן התבלין והשומשמין והקצח וכיוצא בהן לתוך הבצק. וכן מותר ללוש העיסה במים ושמן או דבש וחלב או לקטף בהן. וביום הראשון אסור ללוש ולקטף אלא במים בלבד. לא משום חמץ אלא כדי שיהיה לחם עוני. וביום הראשון בלבד הוא שצריך להיות זכרון לחם עוני:

כא כל כלי חרס שנשתמש בהן חמץ בצונן מותר להשתמש בהן מצה בצונן. חוץ מכלי שמניחין בו את השאור וכלי שמניחין בו חרוסת מפני שחימוצו קשה. וכן עריבות שלשין בהן החמץ ומניחין אותו שם עד שיחמיץ הרי הן כבית שאור ואין משתמשין בהן בפסח:

כב ביב של חרס שאופין עליו חלות חמץ כל השנה כולה אין אופין עליו מצה בפסח.