משא בערב בג
כל הימים אשר כסף המנחה השמיע קול באמתחתי, השלכתי כל עמלי במצולות נשיה, ואשימה לבי להתבונן בלשון ערביאית אשר החילותי להכיר זה ימים עשרה חדשים אשר הייתי במערב כפי אשר מצאה ידי די השיג את חפצי, לא מתוך ספרים כי אין להם, ולא מפי סופרים, כי הערביאים כיהודים לא ילמדו לשונם לזרים, למען לא תחולל בפיהם, רק במשען לשון הקדש המוצקת ביציקתה ובדעת כללי הדקדוק לשאול כעניין, פעם במדרש נערים לדעת פשר הפסוקים ללמוד איזה דברי צחות, פעם בחנויות מוכרי מאכל לראות מה יקראו לו, דרשתי חקרתי שאלתי היטב עד כי יכולתי לדבר לשון ההמון, לא לשון המליצה כי נכרתה מפיהם. כוננתי כללים אשר נסיתי היותם במשפט, וראיתי ובחנתי כי לא מחכמה דברו עליה היהודים סרה לאמור, כי הערביאית היא עברית משחתה כי היא הנבחרה שבלשון הקדש, ואם ידך בלשון הזאת אף דעתך תכון עמי לגזור כן:
על כל מלה ומלה חפשתי תמונתה בלשון הקדש או בספרדים, כי בלולה גם היא בערביאית מעת היתה ספרד תחת יד הערביאים, המשלתי ודמיתי כל הלשונות אשר ידעתי במה תלכדנה ובמה תפרדנה והעליתי הכלל.
כי כל עוד אשר ירחקו המים ממקורם כן נבאשו ונעכרו, וכל עוד אשר נפלו בני אדם ממקום מושבם כן העמיקו והשחיתו שפתם, אמר ה׳ לבלול שפת כל הארץ ויפץ אותם, משם נפרדו הלשונות ותהיינה לראשים רבים ולבחינות רבות במקרה לבדו וכלן סעפים היוצאים מגזע אחד, לשונות כל סעיף משולבות אשה אל אחותה והשתרגו עלו להאחז בשרשן. המקום, הזמן, המקרה והצורך האריכו ראשי בדיהם ורחבו ונסבו למעלה, והחליפו שמלותן מעט מעט עד נהפכו לנכריות ולא נכרו האחרונות לפני הראשונות אם כי כוננו כולנה מרחם אחד: נבדלות או דומות כפי בחינת מצבתן או זמן תולדתן, או כפי מרחק או קרבת סרעפותיהם לשרשן. הראשונות תדמנה ביניהן אם כי יוצאות מענפים שונים יותר מאחרונות החצובות מענף אחד, המבטא ומתכנת הלשון תלוי כפי נוף מקורם, כלי המבטא שוים בכל אדם ועל כל זה המלומדים
