יום שני
ויהי בליל שמיני חג עצרת אחר תפלת הערב, ואלך אל המקום אשר האיש יושב שם בבית התפלה, ואקרא לו לשלום, ויצא עמי לבוא אל ביתי, ויחל לספר באזני תולדותיו ותלאותיו אשר עברו עליו, ועניו ומרודו; ואומר אליו: רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה, וביום שמחה למה תעציבני? ואם הייתי אני איש עשיר, יפה אתה אומר, ועכשו שאני מלמד תינוקות ומוכר מעט חכמתי לאגורת כסף ולככר לחם, מה אוכל לעשות לך? והמעט המוטל עלי לעשות כפי מסת ידי, כבר אני עושה עם עניי העיר, ואם אפרוס לך לחמי יום או יומים, הלא זה הרבה בחוקי. ועתה אין טוב כי אם שתלמד ממני איך ראוי לאדם להיות שמח בחלקו, המעט הוא אם רב, ואיך ראוי לתלמיד חכם לשמוח בחכמתו ולהתענג ולהשתעשע בה הרבה יותר ממה שאחרים מתענגים ברוב כספם וזהבם ובמאכלם ומשתיהם ובנשיהם ופילגשיהם. הלא תראה שאני ממית הכלי המחַיה את הכל (*) לבלתי תכבד עלי יותר ויותר טרדת המזונות ועבודת העולם; ואע״פ שֶהֲמָתַת הכלי הנזכר וההתגברות על המתגבר בכל יום קשה כמות וגם יותר, הנה תענוג מציאת האמת בתורה ובחכמה על הכל יתגבר. סוף דבר אני מקיים בעצמי: ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה; כי לפי שמאורעות העולם עלולי ההתהפכות מיום ליום ומחדש לחדש, הזהיר החכם, שהאדם כשיהיה בטובה אל יתעצב
(*) בכתבי הספר הזה בשנת תקפ"ו הייתי פנוי, ורק באלול תקפ"ח בהיותי בן כ"ח שנה, נשאתי אשה.
{מכאן והלאה: מהעמודים החסרים בסריקה}
אל לבו שמא תתהפך עליו השעה, אלא יהיה בטוב וישמח בחלקו; לא כן ביום רעה, כי אז ראוי לו לראות, כלומר, לשום עיניו ולבו על התהפכות עניני העולם, ויתנחם מעמלו לאמר: אולי עוד מעט ואשתה כוס ישועות. לכן גם אתה אחי, אחרי אשר אינך לא חולה ולא רעב, ולחמך מזומן לך ליום וליומים אלה, היה בטוב ואל תעבור נפשך ונפשי בצרת מחר; אבל בהפך, יחדיו נתעלם באהבים בדברי תורה וחכמה, ונצחק לעשירים המדבים דאגה, ובכל יגיעם ועמלם לא ימצאו ולא יכירו מנוחת הנפש ושמחת הנשמה. והנה עמדי כמה דברים שכתבתי בחכמת הלשון ובחכמת התורה, אוציאם אליך ותחקור אותם ברוח המחקר אשר אני רואה בך, ותודיעני דעתך והשגותיך בהם, ואקבלם בשמחה. ואביאהו אל ביתי ואתן לפניו קונטרס הבדלות הנרדפים אשר לי. ויקרא בו, וגם בתוך הסעודה ואחריה, עד קרוב לחצות הלילה; ומצאתיו עשר ידות על אשר דמיתי לפנים, ולא מעט הועילו לי הערותיו לתקן אחר כן את אשר כתבתי. אחרי כן הלך לו האיש לבית מלונו, ואני שכבתי ואישנה. ויהי בבקר ואני על מטתי, וקול האיש דופק וקורא בשמי, ואקום ואפתח לו. ואומר אליו: מה זה מהרת, ואני חשבתי שאתה אוהב השינה, אחרי כל מה שהתלוננת על מנהגנו ללמוד בליל הושענא רבא. ויענני האיש ויאמר: אל יאמר אדוני כדברים האלה, כי אם השינה מתוקה עלי, הנה יותר ממנה מתוק עלי תלמוד תורה ולשמוע חדשות נעימות כאשר השמעתני אמש; ועתה לבש בגדיך והראני את כבודך ומכתבי ידך אשר נשארו לי לקרוא, ואחרי כן נלך לבית התפלה. ואעש כדבריו, ויקרא בקונטרסי עד תמו, עוד שלש שעות אחרות, ואחר הלכנו יחדיו לבית הכנסת, ויחדיו יצאנו ושבנו הבית, ונסעד לבבנו. ואומר אליו: הן אמת רב הוא התענוג אשר אני מתענג בחקירות אשר אני חוקר והולך במעמקי לשוננו ובמליצות נביאינו, ומכל מקום גם כי יגל לבי שמקום הניחו לי אבותי להתגדר בו, הנה כראותי קושי המלאכה וארכה ורחבה, אי אפשר לי שלא אצטער, למה לא קידמו החכמים המפרשים והמחברים הראשונים, אשר קטנם עבה ממתנינו, לתת לבם לחקירות יקרות כאלה, להקל מעלינו מעט מן המשא הנורא הזה. ומה מאד יפלא בעיני מיעוט מספר דורשי הפשט הנכון בין רובי החכמים הגדולים אשר קמו בקהל אומתנו אחרי חתימת התלמוד; ורבה מזאת אשתומם בראותי כי גם החכמים אשר דבקו בפשט, לא דבקו בו דבקות גמורה, עד שלא יסורו מעליו פעמים רכות. הנה רש״י ראש הפשטנים, בכמה מקומות הוא מתרחק מן הפשט ללכת בדרך הדרש והאגדה, ואם כי כוונתו רצויה, הנה הרשב״ם והרמב״ן עורכים אתו מלחמה להעמיד הפשט על מכונו; והם עצמם, עם היות כל דבריהם מתוקים מדבש, הנה לא באו דבריהם רק על ס' התורה, ולא על שאר ספרי הקדש (חוץ מאיוב שפירשו הרמב"ן). ואם נפנה לשאר גדולי המפרשים, ראב״ע, רד״ק ודון יצחק אברבנאל, נמצאם במקומות הרבה נוטים מדרך הפשט לצד אחר, הלא הוא הדרש הפילוסופי. ויענני האיש ויאמר: כן דברת, נזק רב ועצום הזיקתנו הפילוסופיה המשובשת, אשר פשטה בעולם על ידי הערביים, אשר לקחו את אריסטו לראש ולשר, ובשמו ישבעו, ובקשו להסכים דבריו עם אמונתם אשר קבלו מאבותיהם, וחדשו חכמה מבולבלת ומבלבלת הלבבות, אשר בהתפשט מלכות הישמעאלים בארצות התפשטה גם היא, ושבשה הדעות וקלקלה האמונות. וחכמי ישראל גם הם, כדי להסכים דברי הפילוסופיה ההיא עם תורה שלמה שלנו, דחקו ולחצו דברי התורה והנביאים וחכמי המשנה והתלמוד, כדי שיאמרו מה שלא אמרו ולא עלתה על לבם מימיהם, ולעשות זה המציאו הדרש והרמז והמשל, ויעזבו את הפשט ולא עבדוהו. ואם בדבר אחד הועילתנו הפילוסופיה ההיא, והוא: להרחיק הגשמית מן הבורא יתעלה, הנה בכמה ענינים אחרים הזיקה, הפסידה, קלקלה ושבשה אמונתנו הקדושה. ותחלת כל דבר בענין נפש האדם כמה הזיקתנו הפילוסופיה! וכמה הרחיקה את היהודים מאמונת קדמוניהם! אין ספק, שאמונת רז"ל היתה, שהנפש עצם אחד עומד בעצמו קודם יצירת הגוף, שהרי אמרו (חגיגה יב:): ערבות, שבו רוחות ונשמות שעתידין להבראות, ואמרו (סנהדרין צא:) שהיא ניתנת באדם בשעת פקידה, כלומר: בפקוד אדם את אשתו. ובפירוש אמרו, שהולד בבטן אמו יש בו נשמה משכלת, שהרי אמרו (נדה ל:), שבתשעת ירחי לידה מלמדים אותו כל התורה כלה, ואע״פ שלא אמרו
