522
הכרעת הבית דין הגדול
אבל מה ענין זה בנוגע להגדיר ולפרש דברי התורה, ומה נוגע זה לענין
להגדיר שם ״אכילה" הכתוב בתורה, או יתר השיעורים שלא נתפרשו בתורה,
ולא באו בקבלה, ובהכרח שמסרו הכתוב להכרעת הבית דין הגדול של
כל ישראל.
והרי הדבר מפורש בירושלמי שכן הם דברי ר' הושעי׳ והן דברי ר׳ אלעזר בבבלי וכן הם גם דברי רבי בבבלי שם:
״תניא רבי אומר כל השיעורין כולן בכזית חוץ מטומאת אוכלין ששינה הכתוב במשמען ושינו חכמים בשיעורן".
ודבר אין לזה עם ״אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה".
ואחרי אשר גללנו האבן מעל פי הבאר יפתח לפנינו השער להבין קבלת דברי ראשוני הראשונים בזה, ובעיקר ענין הדרשות בכלל, ויבקע לנו כשחר אור, וכל הדברים ההם יתבארו מעצמם.
פרק ט״ו.
בפרק א׳ מהלכות אישות הלכה ב׳ כתב הרמב"ם:
״כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואחר כך תהי' לו לאשה שנאמר כי יקח איש אשה ובא אליה, ולקוחין אלו מצות עשה של תורה הם ובאחד משלשה דברים אלו האשה נקנית בכסף או בשטר_או בביאה בביאה ובשטר מהתורה ובכסף מדברי סופרים, ולקוחין אלו הן הנקראין קדושין או אירוסין בכל מקום ואשה שנקנית באחד משלשה דברים אלו היא הנקראת מקודשת או מאורסת".
ובפרק ג׳ הלכה כ׳ כתב:
״המקדש בביאה הרי אלו קדושי תורה וכן מתקדשת בשטר מן התורה כשם שגומר ומגרש שנאמר וכתב לה ספר כריתות כך גומר ומכניס, אבל הכסף מדברי סופרים, וכן דין הכסף דין תורה ופירושו מדברי סופרים שנאמר כי יקח איש אשה ואמרו חכמים לקוחים אלו יהיו בכסף שנאמר נתתי כסף השדה קח ממני".
והראב״ד כתב שם על זה ״אין פרצה גדולה מזו ופי׳ משובש ששמע בתינח בקדיש בכספא הוא שהטעהו ועם כל זה לא הי׳ לו לטעות ולא הי' לו לכתוב".
וידועים דברי התשב״ץ בספר זוהר הרקיע אשר השתמשו בהם כל מפרשי הרמב"ם בספר המצוות ויהי לדבר קבוע לכל האחרונים כי כונת הרמב"ם שרק למניין המצוות נקרא זה דברי סופרים.
אבל לבד שאין זה מבאר כלל וכלל דברי הרמב"ם ונסתר ממקומות רבות מאד (יבואר לנו במקומו) נסתר זה כאן גם מעצמו שהרי לא ידובר בזה במניין המצוות.
והרב המגיד בריש הלכות אישות שם כתב ״ודע שאף לדברי רבינו אף על פי שהכסף מדברי סופרים הרי הוא גומר בה לכל דבר וכו׳ והבא עליה חוץ מבעלה חייב מיתת בית דין וכו' והטעם לכל זה שאף על פי שהוא סבור שהכסף
