ראשית המרידה וסוף זמן המלחמה
שד
וחכמים דר׳ שמעון סוברים שאף שזה לתקון המועדות ואף שאנו עושין כן ומעברין שלש שנים רצופות זו אחר זו, בכל זה אי אפשר לעשות כן בפעם אחת ואי אפשר לקבוע הדבר לכל השלש שנים בפעם אחת,
כי אם שבכל שנה צריך לעבר רק את השנה ההיא, וכן בשנה הבאה לאחריה, צריך לעברה ביחוד בשנה ההיא עצמה, וכן בשנה השלישית.
ור׳ שמעון סובר שאחרי שהננו מעברין גם את השנה שאנו עומדים בה, והוא בזמנו, יכולים אנו יחד עם זה לקבוע גם את שני עיבורי השנים הבאות.
וזה הוא כל לשונם ודבריהם ״תנו רבנן אין מעברין את השנה לא משנה לחברתה״.
והיינו כפי׳ התוס׳ "שאין קובעין בשנה זו דבר שנה שלאחריה״.
״ולא שלש שנים זו אחר זו״,
לאמר שאף יחד עם שנה זו שהננו קובעין זה בזמנו יש דין זה של ״אין מעברין את השנה משנה לחברתה״,
ואף ששנה זו הננו מעברין בזמנו בכל זה אי אפשר לקבוע יחד עם זה גם השתי שנים הבאות.
ועל זה ישיב ר׳ שמעון שהרי ר׳ עקיבא עשה כן, ועיבר שלש שנים רצופות, דהיינו נם שתי שנים הבאות יחד עם השנה הזאת שאנו עומדים בה,
״אמר ר׳ שמעון מעשה בר׳ עקיבא שהי׳ חבוש בבית האסורים ועיבר שלש שנים זו אחר זו",
ועל זה השיבו לו חכמים ״אמרו לו משם ראי׳ בית דין ישבו וקבעו אחת אחת בזמנה",
לאמר שאף שבדברי ר׳ שמעון כן הוא שר' עקיבא קבע שלש שנים רצופות לעיבור, אבל לא הי׳ הדבר רק על ידי קביעות זו לבד, כי אם שבכל שנה ושנה מהשנים האלה ישבו בית דין וקבעו זה.
ועל כן באמת בא בהברייתא ״ולא שלש שנים זו אחר זו",
מפני שמקור המחלוקת באה להם מהנעשה אחר ביתר אשר אז קבעו שלש שנים רצופות זו אחר זו.
ועל כן גם הננו מבינים את מחלוקתם במעשה של ר׳ עקיבא אשר הי' זה בזמנם ויפלא ללשון ראשון של רש"י שנחלקו אם קבעו שלש שנים רצופות או לא, שהרי דבר כזה אי אפשר שלא הי׳ בזמן ההוא מפורסם לכל מנער ועד זקן,
אם הי׳ אז דבר התמוה שעיברו שלש שנים רצופות או לא, ואיך אפשר שיהי' בזה מחלוקת בדור ההוא עצמו.
אבל כן הדבר כמו שנתבאר שבהמעשה עצמה לא נחלקו כלל שזה ודאי שגם לר׳ שמעון וגם לחכמים עיברו אז שלש שנים רצופות זו אחר זו.
כל מחלקותם היא אם סמכו על זה לבד או ״שישבו בית דין וקבעו גם כל אחת ואחת בזמנה".
וכידוע ברחו תלמידי ר׳ עקיבא בימי השמד ונתפזרו לכל רוח, על פי מעשה הסמיכה עם ר׳ יהודה בן בבא עי׳ סנהדרין ד׳ י"ד.
וההנהגה הכללית כפי מה שהיתה יכולה להיות בימים הנוראים ההם נשארה בידי זקני הגליל, כמו שהננו רואים גם מהדברים במדרש שיר השירים פרשה ב' פסוק ד׳ סמכוני באשישות:
