רפט
סוף ימי אושא והמלחמה
כבר הערנו כי בהיות ישראל אז גוי איתן מאד הרובץ על פרשת דרכים, רוחו כנחל שוטף, ודרך אחד לכל אחדות העם אשר רוח אחד לכולם לא הי' לפני הרומיים בההנהגה עמהם כי אם שני דרכים,
או למלא משאלותם ולהעמידם לכל הפחות בשורת כל יתר העמים אשר נשאו עול רומא, אשר השאירו להם בירת ארצם, ולא נגעו בהיכל עבודתם, וירשו להם ללכת דרכם פנימה ככל חפצם,
או לדכאם ולשומם בעפר, לשמור צעדיהם ולבלי לתת להם להרים ראש.
ועל כן אחרי אשר על ידי מלשינות והשתדלות אויבי היהודים עזב אדריאנוס את הדרך הטובה אשר רצה ללכת בה מיד בישבו לכסא רומא,
הנה על ידי זה עצמו נעתק אדריאנוס לקצה השני, ויבחר דרכו עמהם בשני אופנים.
א) למעט מספרם הגדול בארץ ישראל להרחיקם מעל ארצם, ולהושיבם במקומות אחרים.
ב) להשתדל כי יתבולל ישראל בעמים, וישתדל בפקודת המלכות להסיר את הדברים הראשים אשר ידעו והרגישו בהם גם העמים, אשר בהם יבדל ישראל, והם ברית מילה, ושמירת השבת, וטהרת הנשים, שורש קדושה טהרה וצניעות אצל בני ישראל.
ג) ונוסף על כל זה למחות כל זכר עיר הקדש ירושלים כי ישתנה גם שמה, ותבנה ותתכונן מחדש עבור גויי הארצות בני הנכר אשר יושיב אותם שם.
ולעשות ממקדש אלקי ישראל היכל ליופיטער.
אז ראו בני ישראל, כי אין כל זה רדיפות ואכזריות ככל אשר הי׳ להם עד היום בכל ימי דאמיטיאן וטראיאן,
כי אם כליה והשמד, אשר עליהם לקום על נפשם כי על כל זאת בכל אשר נשאו בשרם בשניהם מימי החרבן עד היום וסבלו בדומי׳ את כל התלאה אשר מצאתם,
הנה אחז האש פתאום בכל פנות העם, ותהי הארץ לחרדת אלקים, ותצא המלחמה הגדולה והנוראה אשר תקרא בדברי ימי עולם על שם סופה מלחמת ביתר.
ובדברי ימי ישראל אשר גם דברים היותר פשוטים נטשטשו ונהפכו על פניהם ההכרח לבאר כל זה, ולהעמיד הדברים על ענינם.
ומקור הדבר כי גם במדרש בראשית שם נאמר:
״והוה קהלה מצמתין בהדא בקעתא דבית רמון כיון דאתון כתביא (לבלי לבנות ירושלים והמקדש) שרון בכיין בעין לממרד על מלכותא, אמרין (ראשי ישראל) יעול חד בר נש חכימא וישדך צבורא אמרין יעול ר׳ יהושע בן חנני׳ וכו'."
ואויבי היהודים אשר שמרו צעדיהם פרסמו כי הנם עומדים גם עתה למרידה, והנציב ושריו חזקו מוסרותיהם, והודיעו לרומא ולהקיסר כי השקיטו המרידה.
