עם זו יצרתי/יג

פרק יג: בריאת עם ישראל – תיקון עולם

א. יעודו של עם ישראל

מציאותו של עם ישראל בעולם הוא חלק מתיקונו של עולם. אחת מהמטרות של עם ישראל – "לתקן עולם במלכות שדי". מטרה זו מיועדת לעתיד הרחוק האידאלי. יחד עם זאת אנו נראה שעם ישראל, בעצם קיומו, ומיד עם התהוותו, כבר מגשים תכלית זו.
במסגרת "תיקון עולם" עם ישראל אמור לגלות את שם ה' בעולם. לומר לעולם שיש בורא לעולם, ושאותו צריך לעבוד. התורה מכוונת אותנו לייעוד זה. יתר על כן התורה תדגיש ותאמר שעם ישראל מקיים את ייעודו כבר במהלך התהוותו כעם. פירוש הדבר, שעם ישראל מקיים את דבר ה', ציווי ה'. בהמשך נבדוק את השימוש בַפועל "לצוות" בהקשר זה.
כאמור, התורה תאמר זאת במפורש, שעם ישראל מקיים את ציווי ה' כבר מהרגעים הראשונים של עם ישראל כעם. התורה תעשה זאת על ידי ביטוי מיוחד. התורה תשתמש בביטוי זה בצמתים חשובים ומרכזיים בהיווצרותו של עם ישראל. כוונתנו לביטוי: "וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה... כֵּן עָשׂוּ"

ב. "וַיַּעֲשׂוּ...צִוָּה יְהוָה...עָשׂוּ"

ביטוי זה בפשט שלו בא לומר שבני ישראל מקיימים את דבר ה'. אולם הפסוק אומר הרבה יותר מכך. הפסוק מדגיש שני דברים:
א. בני ישראל עושים
ב. את אשר ציווה ה'.
התורה משתמשת בשני אמצעים להדגיש זאת.
א. התורה משתמשת בפועל "צִוָּה". כפי שנראה בהמשך יש לפועל זה משמעות מיוחדת בהקשר שלנו.
ב. באותו פסוק התורה משתמשת פעמיים בפועל "לעשות" גם בתחילת הפסוק וגם בסופו: "וַיַּעֲשׂוּ... עָשׂוּ". אין ספק בדרך זו התורה מדגישה את העובדה שבני ישראל עושים, מה שהם מצווים על ידי ה'.

ג. "ויעשו כאשר ציווה ה'" – בפרשות הבריאה

לביטוי "וַיַּעֲשׂוּ...כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה...כֵּן עָשׂוּ" יש משמעות נוספת. הרבה מעבר להבנה הפשוטה, שבני ישראל מצווים ואכן גם מקיימים. התפוצה של ביטוי זה תוכיח לנו כאלף עדים שלביטוי זה משמעות עמוקה ומסר נוסף מעבר להבנת המילים.
מתברר שביטוי זה מופיע בעיקר בפרשות בריאת עם ישראל, או בפרשות הקשורות לבריאת עם ישראל. כגון: פרשת קרבן פסח, פרשת יציאת מצרים, פרשת המשכן.
להלן נביא את כל ההופעות של ביטוי זה בתורה. אחר כך נדון בביטוי זה על רקע הפרשה בה הוא מופיע. כמו כן ננסה להבין בס"ד את הקשר של הביטוי הזה לפרשות הבריאה. או אז נראה וניווכח שביטוי זה הוא חלק חשוב והכרחי בפרשות בריאת עם ישראל. להלן פירוט כל ההופעות של הביטוי, "וַיַּעֲשׂוּ...צִוָּה יְהוָה...עָשׂוּ", לפי סדר הופעתם בתורה.

1. נח
נח בונה תיבה ומקיים את דבר ה'.

"וַיַּעַשׂ נֹחַ  כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה". (בראשית ו', כב)

2. משה ואהרון
משה ואהרון מקבלים על עצמם את התפקיד לדבר עם פרעה ולשלח את בני ישראל ממצרים.

"וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתָם כֵּן עָשׂוּ". (שמות ז', ו)

3. עם ישראל – קרבן "פסח מצרים"
בני ישראל מקיימים את דבר ה' ועושים את קרבן פסח במצרים.

"וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ." (שם, י"ב, כח)

4. בני ישראל קרבן "פסח דורות"
בני ישראל מקבלים על עצמם את "פסח דורות". לאחר יציאת מצרים בני ישראל מצווים ביחס לקרבן פסח ולזיקה שבינו לבין מצוות מילה.

"וַיַּעֲשׂוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ. " (שם, שם, נ)

5. המשכן – בני ישראל מדייקים
התורה מעידה שבני ישראל עשו את כלי המשכן בדיוק כפי שה' ציווה.

"וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ." (שם, ל"ט, לב)

6. המשכן – משה מעיד על בני ישראל
משה מעיד שבני ישראל עשו את כלי המשכן כפי שה' ציווה.

"וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה". (שם, ל"ט, מג)

7. המשכן – משה מדייק
משה רבינו מקיים את דבר ה' ביחס למשכן.

"וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ כֵּן עָשָׂה." (שם, מ', טז)

8. הקדשת הלויים
בספר במדבר בפרשת בהעלותך התורה מצווה להקדיש את הלויים לעבודת המשכן. לאחר פירוט המצוות והפעולות התורה כותבת שבני ישראל ומשה עושים כפי שה' ציווה.

"וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַלְוִיִּם כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה לַלְוִיִּם כֵּן עָשׂוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל." (במדבר ח', כ)

9. פסח שני
ההופעה האחרונה בתורה של ביטוי זה באה בהקשר של "פסח שני". גם שם התורה כותבת שבני ישראל עושים כפי שה' ציווה:

"וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבַּיִם בְּמִדְבַּר סִינָי  כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל." (שם, ט', ה)

ד. האדם הראשון צווה ולא קיים

הביטוי הכפול הנ"ל מופיע בפעם הראשונה אצל נח. הצורך להדגיש שיש מי שמקיים את צו ה', נובע מכך שהיה מישהו שלא קיים את ציווי ה'. אכן כן האדם הראשון צווה ולא קיים את צו ה'. התורה מדגישה שהאדם הראשון צווה. התורה משתמשת שלוש פעמים בפועל "לצוות" בסיפור החטא והעונש של האדם הראשון. בכל שלב בסיפור התורה תחזור על המילה לצוות.
א. בפעם הראשונה כאשר ה' מצווה את האדם:

"טז וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. 
 יז וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת "(בראשית ב', טז-יז).

ב. בפעם השניה כאשר ה' מברר עם האדם את חטאו:

"וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּו אָכָלְתָּ"(שם, ג', יא)

ג. בפעם השלישית כאשר ה' מעניש את האדם:

"וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ." (שם, ג', יז)

העולם כולו שרוי בחטא
האדם הראשון מסמל ומייצג את כל העולם. כלומר חטא האדם הראשון מבטא את נפילתה של כל האנושות, ואכן מאז האדם הראשון כל העולם טועה אחרי האלילות. כל העולם מנותק מאמונה בה' ומעבודת ה' (רמב"ם, משנה תורה, הלכות עכו"ם, פרק א', משנה א')
מכאן ואילך העולם מחכה לתיקון. העולם מצפה לחזור לימי גן עדן. מצב בו ה' מתהלך בקרב המחנה. ה' מדבר עם ברואיו. אשר על כן ברור, מדוע התורה מתייחסת בכובד ראש ובכבוד הראוי, למי שכן יקיים את ציווי ה'. הנה כי כן נח הוא המתקן הראשון. נח כן עושה את דבר ה'.

ה. נח מקיים את צו ה'

"עשרה דורות מאדם עד נח
להודיע כמה ארך אפים לפניו
שכל הדורות היו מכעיסין ובאין
עד שהביא עליהם את מי המבול..."
                           (אבות ה', ב)

המשנה אומרת במפורש, מאז האדם הראשון ועד נח כל הדורות היו מכעיסין לפני המקום, עד שבא נח. "...נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים...אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ." (בראשית ו', ט)
בניגוד לאדם הראשון ובניגוד לכל הדורות לפניו, נח כן מקיים את ציווי ה'. ה' מתגלה לנח ומשתף אותו בתוכנית המבול. ה' מצווה אותו לבנות תיבה ולהביא לתוכה את משפחתו ואת בעלי החיים. נח אמור לקיים את היקום שבתוך התיבה במהלך המבול.
והנה, בסוף דברי ה' לנח, התורה מציינת שנח עשה כפי שהוא צווה. התורה מדגישה זאת ומשתמשת בביטוי הכפול:
"וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה" (שם, שם, כב)
הנה כי כן ביטוי זה מופיע לראשונה בתורה אצל נח. הדבר ברור. התורה מדגישה שנח כן עושה את אשר צווה. זאת בניגוד לאדם הראשון, שלא קיים את אשר צווה. יתר על כן במהלך פרשת המבול התורה תציין עוד שלוש פעמים שנח עושה כפי שה' ציווה. אולם ללא הכפילות של הפועל "לעשות".
1. ה' מצווה את נח לבוא לתיבה, הוא וכל החיות וכו'. בסוף הציווי התורה כותבת:
- "וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ יְהוָה." (שם, ז', ה)
2. לאחר שנח והחיות וכו' באו אל התיבה, שוב התורה כותבת שהדברים נעשים כפי שה' ציווה את נח:
-"שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה זָכָר וּנְקֵבָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים אֶת נֹחַ." (שם, שם, ט)
3. התורה מסכמת את כל שאירע עד תחילת המבול, ושוב היא מציינת שהכול התנהל כפי שה' ציווה את נח:
-"וְהַבָּאִים זָכָר וּנְקֵבָה מִכָּל בָּשָׂר בָּאוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים..." (שם, שם, טז)
לסיכום, התורה מדגישה שנח עושה כפי שה' ציווה. התורה אומרת זאת ארבע פעמים. בדרך זו היא מדגישה שנח תיקן את חטא האדם הראשון. זה צווה ולא קיים את צו ה'. לעומתו נח מצווה וכן מקיים את ציווי ה'.

ו. אברהם – המתקן הגדול

נח עשה כפי שה' ציווה אותו, ובכך תיקן את חטא האדם הראשון. אולם נח קלקל בשכרותו. כמו כן נח לא הצליח להנחיל את האמונה בה' לדורות הבאים. נח לא ידע לצוות את "דרך ה'". ושוב העולם חזר לקלקולו, כפי שחז"ל מתארים זאת:

"עשרה דורות מנח עד אברהם
להודיע כמה ארך אפים לפניו
שכל הדורות היו מכעיסין ובאין
עד שבא אברהם וקיבל עליו שכר כולם"
                                 (אבות ה', ב)

לאחר עשרים דורות סוף סוף "הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק" (ישעיהו מ"א, ב). הופיע אברהם והאיר את העולם באור האלוקי. אברהם אבינו מקיים את דבר ה'. התורה מדגישה זאת פעמיים ובאותו סגנון וכמעט באותן המילים.

קיום דבר ה' מ"לך לך" ועד "לך לך"
פרשות אברהם מתחילות בציווי "...לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ..." (בראשית י"ב, א). אברהם מקיים את דבר ה': "וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְהוָה..." (שם, שם, ד). בסוף פרשות אברהם שוב ה' מצווה את אברהם ובאותו ביטוי "לך לך":
"וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו... קַח נָא אֶת בִּנְךָ... וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה..." (שם, כ"ב, א-ב).
ומיד אברהם מקיים את דבר ה':
"וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר... וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים." (שם, שם, ג)
גם בהתחלה וגם בסוף ה' מצווה את אברהם "לך לך", ובשני המקרים התורה מציינת שאברהם פועל על פי דבר ה': "וַיֵּלֶךְ אַבְרָם" וכן "וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ".
עד כאן לא מצאנו שהתורה השתמשה בפועל "לצוות". לא בדבר ה' לאברהם, ולא כאשר אברהם מקיים את דבר ה'. אולם התורה כן משתמשת בפועל לצוות פעם אחת בפרשות אברהם. בפעם זו הפועל לצוות יבוא בהדגשה מיוחדת, כפי שנסביר:

"כי ידעתיו למען אשר יצוה"
התורה כותבת כבדרך אגב, למה ה' מודיע לאברהם על הפיכת סדום. כאן התורה תגלה לנו בעצם מה מיוחד באברהם ולמה ה' בחר באברהם.

"כִּי יְדַעְתִּיו
לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו
וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה
לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט..." 
                           (שם, י"ח, יט).

מתברר שהפסוק מדגיש את הרעיון שאברהם מצווה את דרך ה' לאחרים. ההדגשה נעשית בשלושה אופנים:

א. הפועל לצוות
ראינו שהתורה בוחרת בקפידה את השימוש בפועל לצוות. והנה הוא מופיע גם אצל אברהם.

ב. מרכז הפרשה
פסוק זה נמצא במרכז פרשות אברהם, וליתר דיוק פרשות אברהם ושרה. אלה מתחילות בהופעת שרי ואברם לראשונה (שם, י"א, כו) ומסתיימות בקבורת שרה (שם, כ"ג, כ). בפרשות אלה יש בסך הכול 297 פסוקים. מתברר שהפסוק הנ"ל הוא הפסוק ה-149, כלומר בדיוק במרכז מבחינת מספר הפסוקים. בין שתי מחציות שוות של 148 פסוקים .
מתברר שזוהי אחת הדרכים של התורה להדגיש רעיונות, על ידי כתיבתם בדיוק במרכז .

ג. מְצַוֶה אחרים
ההדגשה השלישית נעשית על ידי תוכן הפסוק. אברהם מצווה אחרים לשמור את דרך ה'. נח אכן עושה כפי שה' מצווה אותו. אולם אברהם נמצא בדרגה אחרת לגמרי. הרבה יותר גבוהה. אברהם מצווה אחרים, את "ביתו אחריו". לשמור את דרך ה'.
העולה מכך שאברהם, לא רק שהוא מבין שצריך לעשות את דבר ה'. הוא רואה זאת כמשימה כלל אנושית.
לסיכום, אברהם אבינו מבין את תפקידו בעולם. לצוות את העולם לשמור את דרך ה'. להאיר את העולם באור האמת האלוקית. אם כך הרי שאברהם הוא המתקן הגדול של חטא האדם הראשון. ברור אם כן למה ה' בוחר באברהם ובזרעו אחריו. ברור למה ה' כורת ברית דווקא עם אברהם. הוא וזרעו אחריו מסוגלים להביא את העולם לייעודו.

ז. בני ישראל מקיימים את ציווי ה'

יציאת מצרים כרוכה בקיום ציווי ה
המצווה הראשונה שבני ישראל צוו, הייתה קרבן פסח. התורה מצווה את בני ישראל להקריב קרבן פסח במצרים שעה קלה לפני מכת בכורות ולפני היציאה ממצרים בפועל. קרבן פסח כולל פרטים רבים, ובסוף הציוויים התורה מציינת שבני ישראל עשו בדיוק, כפי שציווה ה':

"וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן
כֵּן עָשׂוּ."
                          (שמות י"ב, כח)

מיד לאחר פסוק זה מתחילה פרשת יציאת מצרים (שם, שם, כט-נ). כזכור, פרשה זו מורכבת משלוש פסקאות.
א. מכת בכורות והגירוש.
ב. היציאה בפועל. צעד ראשון. "וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס..."
ג. "זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח". פרשיה העוסקת בחג פסח, בהבדלה בין הנימולים לבין הערלים, בין ישראל לאומות (ראה בהרחבה פרק ו')
והנה הפסוק האחרון של הפרשה חוזר כמעט באותן מילים על הפסוק שלפני הפרשה:

"וַיַּעֲשׂוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן 
כֵּן עָשׂוּ." 
                             (שם, שם, נ)

נמצאנו למדים שפרשת יציאת מצרים מעוטרת מלפניה ומאחריה באותו פסוק המדגיש שבני ישראל מקיימים את ציווי ה':

"וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ." (י"ב, כח)
פרשת יציאת מצרים:
מכת בכורות

"וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס" 
"זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח"  (י"ב, כט-נ)
"וַיַּעֲשׂוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ. " 
                                                     (י"ב, נ)

אין ספק בדרך כתיבה זו, ובהכפלה זו התורה באה להדגיש ולהעצים את הרעיון שבני ישראל מצווים ומקיימים. בדרך זו התורה כורכת את יציאת מצרים עם קיום דבר ה'. בדרך זו התורה "צועקת" ואומרת עם ישראל זכאי להיות העם הנבחר. עם ישראל מקיים את יעודו. לא לחינם ה' בחר בעם ישראל. מאחר שעם ישראל מקיים את ציווי ה'. בזה הוא מתקן את חטא האדם הראשון. בזה הוא מתקן את העולם כולו. ברור מדוע ה' כורת ברית דווקא עִם עַם ישראל, מאחר שהוא כן מקיים את חובותיו בברית.

קרבן פסח מצווה ראשונה
ועוד באותו עניין ובזווית קצת שונה. קרבן פסח – זו המצווה הראשונה שבני ישראל מצווים. מאחר וכך יש חשיבות מיוחדת למצווה זו. יש כאן מבחן. האם יעמדו בציווי הראשון. האדם הראשון לא עמד בציווי הראשון. בני ישראל כן עמדו במבחן הראשון. זו עוד דרך להבליט ולהדגיש שבני ישראל תיקנו את חטא האדם הראשון.

הציווי – אבן יסוד בברית
יציאת מצרים היא חוליה מרכזית בברית עם ה'. הברית בין עם ישראל לבורא עולם נעשית בתחנות שונות. האבות, יציאת מצרים, מעמד הר סיני, המשכן. ברית זו בנויה על יסוד של קבלת תורה ומצוות. זה חלקו של עם ישראל בברית. ברור לנו, שאי אפשר לקבל את כל התורה ביציאת מצרים וגם לא במעמד הר סיני.
מאידך אנו מצפים שבכריתת הברית תהיה נכונות לקבלת התורה והמצוות. והנה כי כן אנו מוצאים ביציאת מצרים נכונות זו הלכה למעשה. זאת על ידי מצווה ייצוגית. מצוות קרבן פסח. התורה כותבת פעמיים שבני ישראל עושים "כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה" בדרך זו התורה מדגישה שבני ישראל מקבלים על עצמם את חלקם בברית.

ח. מעמד הר סיני

מעמד הר סיני הינו אירוע מרכזי בברית בין ה' לעם ישראל. התורה מכנה את המעמד כברית:

"אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית
אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה
לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב
מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב"
                               (דברים כ"ח, סט). 

למרות שמעמד הר סיני הוא ברית, בכל זאת לא מצאנו בכל תיאורי המעמד את הביטוי: "וַיַּעֲשׂוּ...כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה... עָשׂוּ". והטעם לכך ברור ופשוט. במעמד הר סיני בני ישראל קיבלו את יסודות התורה. הם לא קיבלו מצווה מיוחדת-נקודתית לביצוע מיידי. בניגוד לקרבן פסח- שם בני ישראל מצווים לעשות מיד. ובניגוד לבניית התיבה- שם נח מצווה על מצווה מוגדרת ועכשווית. משום כך גם אצל נח וגם אצל בני ישראל בקרבן פסח מצאנו את הביטוי "וַיַּעֲשׂוּ... כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה...כֵּן עָשׂוּ".
מאידך במעמד הר סיני אנו מוצאים ביטוי אחר שמביע את אותו רעיון. ביטוי שמתאים למעמד הר סיני ולא למצווה נקודתית. ביטוי שמביע הסכמה לקיים את כל התורה והמצוות: "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע".
נעשה ונשמע לסיכום, במעמד הר סיני בני ישראל מקבלים את כל יסודות התורה. לא רק את יסודות המצוות, אלא גם את יסודות האמונה בה' ובמשה עבדו. משום כך לא שייך לכתוב "וַיַּעֲשׂוּ... כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה...עָשׂוּ". אדרבה במעמד זה יותר מתאים לומר "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע". פירוש הדבר שעם ישראל מקבלים על עצמם את "הכל".
אמירה זו של "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע" תלווה את עם ישראל לאורך כל הדורות. אמירה זו מעידה על הרצון העז לקבל את הברית עם ה'. אמירה זו מגלה הכרה במציאות ה', הכרה בדבר ה', ונכונות לקבל כל מה שה' יצווה.
לסיכום, הביטוי "וַיַּעֲשׂוּ...עָשׂוּ" מציין שבני ישראל עשו כדבר ה'. זה ודאי ביטוי מחמיא ומדגיש את קבלת צו ה'. אולם בפשט, הביטוי הוא נקודתי. לעומת זאת הביטוי "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע" הוא כללי ומקיף. ממילא זה ביטוי שיותר מתאים לברית. ביטוי זה יותר מכל אמירה אחרת מביע לא רק את הסכמתם של בני ישראל לברית, אלא גם את התלהבותם וחמדתם לברית.
העולה מדברינו עד כה, שעם ישראל תיקנו את חטא האדם הראשון בברית סיני. האדם הראשון לא היה מוכן לקבל את ציווי ה'. לעומת זאת בני ישראל מקבלים על עצמם את דברי ה' ללא כל הסתייגות: "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע". אכן כן רעיון זה, שבני ישראל מתקנים את חטא האדם הראשון ואת הקלקול שירד לעולם, רעיון זה מופיע בחז"ל.

אמר רבי יוחנן:
בני ישראל שעמדו בהר סיני – פסקה זוהמתן
אומות העולם שלא עמדו בהר סיני
לא פסקה זוהמתן
                                (שבת קמ"ו, ע"א)

לפי המדרש, בעקבות חטא האדם הראשון ירדה "זוהמה" לעולם. כלומר, העולם נמצא בקלקול. בפועל, העולם אינו מכיר את בורא עולם, מאידך הוא עובד אלילים. עם ישראל שאומר "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע", מתקן בכך את הקלקול שירד לעולם.

ט. המשכן – שיאו של התיקון

מעשה המשכן מסיים את ספר שמות-ספר הגאולה. כאמור, הפרשה האחרונה בספר שמות עוסקת בהקמת המשכן על ידי משה. פרשה זו ובה 22 פסוקים מסמלת ומסכמת את כל פרשות המשכן. פרשה זו היא העשירית בפרשות בריאת עם ישראל בספרים בראשית ושמות.
בפרשת המשכן בכלל ובהקמת המשכן בפרט, התורה מדגישה שבני ישראל עושים את ציווי ה'. כלומר, בני ישראל עשו את המשכן לפרטי פרטיו בדיוק "כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה". התורה מדגישה ומבליטה רעיון זה בשלושה אופנים:

א. "ויעשו...עשו"
בסוף פרשיות המשכן התורה מציינת שלוש פעמים שבני ישראל ומשה עושים "כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה". התורה משתמשת בביטוי הכפול: "ויעשו...ציווה ה'...עשו". פעמיים נושא המשפט הם בני ישראל, ופעם אחת נושא המשפט הוא משה:
1. בסיום כל עבודות המשכן התורה כותבת:

"וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד
וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל 
כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה
כֵּן עָשׂוּ."
                                   (ל"ט, לב)

2. בני ישראל מביאים למשה את אהל מועד וכל כליו. התורה מפרטת את כל הכלים, ובסוף פרשה זו (ל"ט, לג-מג) משה מעיד:

"וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה
וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ
כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה
כֵּן עָשׂוּ
וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה".
                               (ל"ט, מג)

3. לאחר שבני ישראל הביאו את כל כלי המשכן למשה, הקב"ה מצווה את משה להקים את המשכן. ושוב התורה מפרטת. הפעם התורה כותבת שמשה עשה כדבר ה':

"וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה
כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ
כֵּן עָשָׂה."							
                         (מ', טז)

פסוק זה (מ', טז) מסיים את דברי ה' למשה באשר להקמת המשכן. פסוק זה מסיים את כל פרשות המשכן עד להקמתו על ידי משה. מיד לאחר פסוק זה מתחילה פרשה חדשה, פרשת הקמת המשכן. זו הפרשה שחותמת את ספר שמות. זו הפרשה, בת 22 פסוקים, "פרשת בריאה" האחרונה בסדרה של עשר הפרשות. בעצם הפסוק הזה מהווה מסגרת ל"פרשת הבריאה", פרשת הקמת המשכן.
בדיוק כך מצאנו גם לפני פרשת יציאת מצרים. התורה ציוותה על קרבן פסח. ובסוף פרשת קרבן פסח התורה כתבה אותו ביטוי כפול: "וַיַּעֲשׂוּ...צִוָּה יְהוָה...כֵּן עָשׂוּ" (י"ב, כח). ומיד לאחר פסוק זה התורה התחילה את "פרשת הבריאה" הבאה, פרשת יציאת מצרים (י"ב, כט-נ).

ב. שבע פעמים
הדרך השניה של התורה לציין את הרעיון של קיום דבר ה' על ידי בני ישראל היא השימוש במספר שבע! בפרשת הקמת המשכן (מ', יז-לח) התורה כותבת שבע פעמים שמשה מקים את המשכן "כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה" . כאמור, משה מייצג את עם ישראל. משה הוא בא כוחו של העם. ממילא הפרשה מדגישה שעם ישראל עושה כפי שה' ציווה.

ג. 18 פעמים!
דרך שלישית של התורה להדגיש שבני ישראל מקיימים את ציווי ה' נעשית לאורך כל פרשת "פקודי". בפרשה זו התורה מסכמת את בניית כלי המשכן ואת הקמת המשכן. והנה, התורה משתמשת שמונה עשרה פעמים בביטוי "כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה" .
אין ספק, אפשר לומר בבטחה, שהכותרת לכל פרשת "פקודי" היא: בני ישראל עושים כאשר ציווה ה' את משה. זהו הרעיון המרכזי והכי משמעותי העולה מפרשת "פקודי" ומכל פרשות המשכן.
ובהיבט שלנו, העולה מפרשה זו, שבני ישראל מתקנים את חטא האדם הראשון. בני ישראל מתנערים מזוהמת הנחש. בעוד כל העמים אינם מוכנים לקבל על עצמם את צו ה'. הרי שבני ישראל מצהירים "נעשה ונשמע". זאת במעמד הר סיני. שם זו הצהרה ונכונות. אולם בפרשת המשכן ההצהרה מקבלת "עור וגידים". ההצהרה באה לידי ביטוי מעשי. בני ישראל קיבלו על עצמם ואכן הם גם נוהגים כך. בני ישראל עושים בדיוק כפי שה' ציווה את משה.