עם זו יצרתי/י
פרק י': פרשת הקמת המשכן וגילוי שכינה
א. התוכן - תשע פרשיות רעיון אחד
[עריכה]הקמת המשכן וגילוי שכינה
האוהל
יז וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית ְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן.
יח וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּתֵּן אֶת אֲדָנָיו וַיָּשֶׂם אֶת קְרָשָׁיו וַיִּתֵּן אֶת בְּרִיחָיו וַיָּקֶם אֶת עַמּוּדָיו.
יט וַיִּפְרֹשׂ אֶת הָאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן וַיָּשֶׂם אֶת מִכְסֵה הָאֹהֶל עָלָיו מִלְמָעְלָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.
הארון
כ וַיִּקַּח וַיִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֶל הָאָרֹן וַיָּשֶׂם אֶת הַבַּדִּים עַל הָאָרֹן וַיִּתֵּן אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה.
כא וַיָּבֵא אֶת הָאָרֹן אֶל הַמִּשְׁכָּן וַיָּשֶׂם אֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ וַיָּסֶךְ עַל אֲרוֹן הָעֵדוּת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.
השולחן
כב וַיִּתֵּן אֶת הַשֻּׁלְחָן בְּאֹהֶל מוֹעֵד עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן צָפֹנָה מִחוּץ לַפָּרֹכֶת.
כג וַיַּעֲרֹךְ עָלָיו עֵרֶךְ לֶחֶם לִפְנֵי יְהוָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.
המנורה
כד וַיָּשֶׂם אֶת הַמְּנֹרָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד נֹכַח הַשֻּׁלְחָן עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן נֶגְבָּה.
כה וַיַּעַל הַנֵּרֹת לִפְנֵי יְהוָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.
מזבח הזהב
כו וַיָּשֶׂם אֶת מִזְבַּח הַזָּהָב בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי הַפָּרֹכֶת.
כז וַיַּקְטֵר עָלָיו קְטֹרֶת סַמִּים כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.
מזבח העולה
כח וַיָּשֶׂם אֶת מָסַךְ הַפֶּתַח לַמִּשְׁכָּן.
כט וְאֵת מִזְבַּח הָעֹלָה שָׂם פֶּתַח מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעַל עָלָיו אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.
הכיור
ל וַיָּשֶׂם אֶת הַכִּיֹּר בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וַיִּתֵּן שָׁמָּה מַיִם לְרָחְצָה.
לא וְרָחֲצוּ מִמֶּנּוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם.
לב בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וּבְקָרְבָתָם אֶל הַמִּזְבֵּחַ יִרְחָצוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.
החצר
לג וַיָּקֶם אֶת הֶחָצֵר סָבִיב לַמִּשְׁכָּן וְלַמִּזְבֵּחַ וַיִּתֵּן אֶת מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה.
גילוי שכינה
לד וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְהוָה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן.
לה וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְהוָה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן.
לו וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם.
לז וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ.
לח כִּי עֲנַן יְהוָה עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם.
(שמות מ', יז-לח)
תחילת הספר וסופו
הפרשה העשירית בפרשות בריאת עם ישראל היא הפרשה החותמת את ספר שמות. כמו כל הפרשות גם זו בת 22 פסוקים. אין זה כי אם טבעי והגיוני שספר שמות יסתיים ברעיון העיקרי של הספר ובתכליתו. ספר שמות הוא ספר הגאולה. מתחילתו ועד סופו הוא עוסק בגאולת ישראל, זו הגשמית וזו הרוחנית.
ספר שמות פותח בהופעת בני ישראל כעם. הפרשה הראשונה בספר (א', א- כב) היא הפרשה הראשונה בה הופיעו בני ישראל כעם. לפי דרכנו מצאנו שזו פרשה בבריאת עם ישראל. מתברר אם כן שגם הפרשה האחרונה בספר היא תחנה בבריאת עם ישראל.
לסיכום, הפרשה הראשונה בספר שמות היא בת 22 פסוקים ועוסקת בבריאת עם ישראל בראשיתו. הפרשה האחרונה בספר היא גם בת 22 פסוקים והיא עוסקת בבריאת עם ישראל בשיא המגמה והתכלית שלו- גילוי שכינה במשכן לעיני בני ישראל. העולה מכך שספר שמות מראשיתו ועד סופו עוסק בהתהוותו של עם ישראל, ובלשון אחרת: בבריאתו של עם ישראל.
באשר לתוכן הפרשה, זו עוסקת בהקמת המשכן וגילוי שכינה. להלן נפרט את התוכן ונראה שכל הפרשה היא עניין אחד.
הקמת המשכן בשלושה שלבים
בפרשה תשע פרשיות של המסורה, שמונה הפרשיות הראשונות עוסקות בהקמת המשכן ופירוט חלקי המשכן וכליו. כלומר שמונה שלבים בהקמת המשכן. הפרשה התשיעית האחרונה מתארת את התוצאה- גילוי שכינה מעל המשכן. הפרשה התשיעית חותמת את כל מעשה המשכן ואת כל ספר שמות והיא עוסקת בתכלית כל הספר ובתכלית עם ישראל.
הקמת המשכן מבפנים כלפי חוץ
הקמת המשכן נעשתה בסדר הגיוני מהקדוש יותר לפחות קדוש, מהפנים אל החוץ, מקודש הקודשים ועד החצר.
- בתחילה משה הקים את האוהל, זה שבו יהיה קודש הקודשים והקודש. בקודש
- הקודשים הניח משה את הארון, הכפורת והכרובים.
- אחר כך משה הקים את הכלים שבקודש: השולחן, המנורה ומזבח הקטורת.
- לבסוף משה הקים את מזבח העולה, הכיור והחצר סביב למשכן.
גילוי שכינה
לאחר שמשה סיים את הקמת המשכן התורה מתארת את התוצאה. היא תכלית כל המשכן. גילוי שכינה. המראות של גילוי השכינה ליוו את עם ישראל "בְּכֹל מַסְעֵיהֶם" במדבר. 39 שנה עד הכניסה לארץ.
הנה כי כן אנו מוצאים שהפרשה האחרונה של ספר שמות (22 פסוקים) עוסקת בעניין אחד שלם. הקמת המשכן והתוצאה- גילוי שכינה לעיני עם ישראל.
ב. מבנה הפרשה - כלי המתאים לתוכן
[עריכה]א. הדיוק בפרטים
כידוע הכלי אמור להיות מתאים לתוכן. מתברר שמבנה הפרשה מותאם לתוכן הפרשה. מבנה הפרשה הוא בחינת כלי. ונסביר:
המשכן הינו דבר מדויק. גודל הכלים מדויק, סוג האריגים והבדים- מדויק. גודל החצר מדויק ואפילו מספר העמודים שמקיפים את החצר. בני ישראל עשו את הכלים ואת כל המשכן במדויק. התורה מוצאת את הדרך להדגיש לנו שבני ישראל פעלו בדייקנות. בדיוק, כפי שצוו. התורה עושה זאת על-ידי ציון העובדה שבני ישראל עשו "כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה". אלא שהתורה חוזרת על ביטוי זה בפרשתנו שבע פעמים!
ב. מילים מנחות
הופעת המילים המנחות- זו עוד דרך של התורה לציין דיוק. מילים מנחות שמופיעות שבע פעמים, או עשר, או שתים עשרה, זו דרך לציין שה"כלי"- המבנה גם הוא מדויק. והנה, בפרשה שלנו יש שלוש מילים מנחות: "משה", "משכן" והביטוי "כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה"
- המילה "משה" מופיעה 10 פעמים.
- המילה "משכן" מופיעה 12 פעמים.
- הביטוי "כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה" מופיע שבע פעמים.
אם מחברים את המילים המנחות, מקבלים את התוכן של הפרשה: "משה", מקים את "המשכן", "כאשר צוה ה' את משה".
ג. מבנה מקביל
מבנה הפרשה "סוגר מעגל", כלומר הפסקאות מקבילות זו לזו. ושוב זוהי דרך לציין את הדיוק והסדר שבתוכן הפרשה. כלומר, הכלי המדויק מכיל תוכן מדויק. המבנה של הפרשה מדויק, וכך גם תוכן הפרשה- המשכן הוא מדויק. להלן תיאור המבנה של הפרשה:
כאמור, בפרשה 22 פסוקים. אלה מחולקים לארבע פסקאות מקבילות ומתאימות מבחינת מספר הפסוקים:
- בפסקה הראשונה חמשה פסוקים, והיא מקבילה לפסקה הרביעית וגם בה חמישה פסוקים.
- בפסקה השניה שישה פסוקים, והיא מקבילה לשלישית וגם בה שישה פסוקים.
ההקבלה בין הפסקאות היא לא רק במספר הפסוקים אלא גם בתוכן:
- הפסקה הראשונה עוסקת בקודש הקודשים ובארון. הפסקה הרביעית עוסקת בגילוי השכינה שמופיעה מעל קודש הקודשים.
- הפסקה השניה עוסקת בשלושה עניינים, שלושת הכלים שבקודש: שולחן, מנורה ומזבח הקטורת. ובפסקה השלישית המקבילה לה, גם כן שלושה עניינים: מזבח העולה, הכיור והחצר.
להלן תרשים של המבנה:
פסקה א': (י"ז- כא) 5 פסוקים: הקמת האוהל והכלים שבקודש הקודשים.
פסקה ב': (כ"ב- כ"ז) 6 פסוקים: הקמת הכלים בקודש: השולחן, המנורה ומזבח הזהב.
פסקה ג': (כ"ח- ל"ג) 6 פסוקים: הקמת החצר: מזבח העולה, הכיור והחצר.
פסקה ד': (ל"ד- ל"ח) 5 פסוקים: גילוי שכינה מעל קודש הקודשים.
ג. המשכן התערותא דלתתא
הקשר בין ה' ובין ישראל קיים בשתי בחינות, שני אופנים: האחד- "התערותא דלעילא", התעוררות מלמעלה. פירוש הדבר שה' פועל ועם ישראל נפעל. מאידך לפעמים הפעולה היא בכיוון ההפוך. "התערותא דלתתא", התעוררות מלמטה. פירוש הדבר שעם ישראל פועל בשביל להתקרב לה', או בשביל לקיים את חלקו בברית.
מעשה המשכן הוא דוגמא נפלאה להתעוררות מלמטה. כלומר, עם ישראל פועל. העם פועל להורדת השכינה. לעומת זאת מעמד הר סיני הוא התעוררות מלמעלה, מה' אל ישראל. במעמד הר סיני ה' הוא הפועל ועם ישראל היה נפעל לחלוטין. עד כדי כך שהעם לא החזיק מעמד בהתגלות האלוקית.
התורה כותבת זאת, ומתארת את תגובת העם: "...וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק" (כ', יד). המדרש מתאר את תגובת העם בצורה יותר מוחשית ומפורטת:
יצאה נשמתן
"ואמר רבי יהושע בן לוי:
כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא יצתה נשמתן של ישראל
שנאמר 'נפשי יצאה בדברו' (שיר השירים ה', ו)
ומאחר שמדיבור ראשון יצתה נשמתן
דיבור שני היאך קיבלו?
הוריד טל שעתיד להחיות בו מתים
והחיה אותם
שנאמר "גשם נדבות תניף אלהים נחלתך ונלאה אתה כוננתה" (תהלים ס"ח, י)
חזרו לאחוריהן
ואמר רבי יהושע בן לוי:
כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא
חזרו ישראל לאחוריהן שנים עשר מיל
והיו מלאכי השרת מדדין אותן
שנאמר 'מלאכי צבאות ידדון ידדון'
אל תיקרי ידדון אלא ידדון (תהלים ס"ח, יג)
(שבת פ"ח, ע"ב)
המדרש הראשון אומר "יצתה נשמתן". לפי המדרש השני עם ישראל "עפו" מהר סיני מרחק ענק! אם כך ואם כך שני המדרשים באים ומדגישים, שבני ישראל לא היו יכולים לעמוד מול ההתגלות האלוקית. זוהי דרך המדרש, להביע בצורה חדה ובצורה מוחשית את הרעיון שהקב"ה היה הפועל, ואילו העם היה נפעל לחלוטין.
נחזור למשכן, כאן העם פועל. כמובן, ה' ציווה את הפרטים והמידות. אולם ה' השאיר את ההחלטה בידי העם. המשכן כולו תלוי ברצונו של העם. הרי כל המשכן תלוי בתרומות של העם. זאת אומרת שההחלטה אם לבנות או לא, תלויה ברצון העם לתרום.
אכן העם החליט- כן. העם תרם מכל הלב ובהתלהבות. התורה מציינת זאת כבר בפסוקים הראשונים של ההתגייסות:
"וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ
וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת יְהוָה...
וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב...
כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם..."
(ל"ה, כא-כט)
יתר על כן העם התלהב יתר על המידה. העם תרם יותר ממה שצריך. עד כדי כך שמשה מודיע להפסיק להביא.
"וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא." (ל"ו, ו)
בהמשך העם בונה את כלי המשכן. החל מהאומנים הבכירים: בצלאל ואהליאב, וכלה בבעלי המקצוע השונים. לבסוף משה מקים את המשכן.
הנה כי כן המשכן הוא מעשה האדם. אחד המסרים החשובים של המשכן הוא, שהאדם מסוגל להוריד את השכינה. הקב"ה מתאווה לגור בתחתונים. והדבר תלוי בנו- בני האדם. האם נפעל נכון? לפי הכללים? עם כל הרצון האמיתי? אם כך או אז תשרה השכינה בינינו. ויקוים בנו: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם."
ד. פארו עלי ופארי עליו
[עריכה]מאחר ודיברנו על הדדיות בברית, נוסיף כמה מילים בנדון. מתברר שכל המהלך של התורה הוא דו כיווני. כל הברית בין ה' לעם ישראל היא בחינת "פארו עלי ופארי עליו". יש וה' פועל במציאות ועם ישראל נפעל. מאידך יש ועם ישראל הוא הפועל במציאות לקיום הברית. יתר על כן לפעמים עם ישראל פועל כדי להוכיח את המסירות שלו לברית עם בורא עולם. להלן מספר דוגמאות:
א. הקב"ה נתן לנו את התורה שבכתב וכנסת ישראל "נותנת" את התורה שבעל פה.
ב. השבת- זוהי קביעה אלוקית. עם ישראל מקבל את המצווה ושומר שבת. לעומת זאת המועדים- עם ישראל מקדש אותם. בית דין קובעים מתי ראש חודש, ובכך הם קובעים מתי יחולו החגים.
ג. התורה נתנה לנו שלוש רגלים וכן את ראש השנה ויום הכיפורים. מאידך עם ישראל "נתן" לה' את חנוכה ופורים.
ד. התורה ציותה על הקורבנות. בעוונותינו חרב ביתנו ונשרף היכלנו. אולם כנסת ישראל לא נחה ולא שקטה. חז"ל תיקנו תפילות במקום קורבנות.
ה. התורה נתנה לנו את שבועות כחג מתן תורתנו. ועם ישראל "נתן" את חג "שמחת תורה" בשמיני עצרת.
ו. התורה נתנה מצוות. עם ישראל פועל במציאות. הוא לא רק מקיים מצוות, אלא גם מהדר במצוות .
ה. המשכן - דבר ה' ומעשי ישראל
[עריכה]כאמור, במעשה המשכן מצאנו שתי "פרשות בריאה" (כל אחת בת 22 פסוקים). הראשונה פותחת את כל מעשה המשכן, תחילת פרשת תרומה. דנו בכך בפרשה הקודמת. השנייה חותמת את כל מעשה המשכן ואת כל ספר שמות.
שתי פרשות אלה גם הן בנויות במהלך דו כיווני. מה' אל העם, ומהעם אל ה'. הפרשה הראשונה כל כולה דבר ה'. הציווי על המשכן והצהרת הכוונות, כלומר הייעוד של המשכן. בפרשה זו יש רק את דבר ה'. ה' הוא המצווה. כל הפרשה היא התערותא דלעילא.
לעומת זאת בפרשה השניה, הפרשה המסיימת את פרשות המשכן, היא בחינת התערותא דלתתא. משה רבינו מקים את המשכן. משה מייצג את כל עם ישראל. כדברי חז"ל, משה שקול כנגד כל העם (קהלת רבה א', ה). הפרשה השניה של "בריאה" במשכן היא מעשה האדם. כאן עם ישראל פועל במציאות וגורם במעשיו לגילוי שכינה .