על שפת הכנרת

היינו מעירות שחר. דומה, לוּ הקדמנו עוד רגע אחד, והיינו תופסות את הלילה במפתיע, מרגלות את מסתוריו וקולטות את סוד שיחו. הצצה ראשונה – אל הים. בשעה זו שרוי הוא בתנומה. כהה כלשהו בתוך מסגרת הרי תכלת, הרדומים אף הם.
החוף האחד – לנו הוא. כל צרור וכל חַלוק בו – מכר ומודע. ימינה, אל הירדן, הריהו מתרומם לגבעה תלולה. כמה פרגים, כלניות, שיני אריה חוגגים על פני מורדיו את אביב חייהם היחיד! שמאלה, בשפל, מזדקר לו דקל בודד, בצדו הייתי הוזה שעות על שעות; דקל קטן בודד, המרים כאן – מי יודע, כיצד – את ראשו העטור. ושם, להלן, לצד טבריה עדי שיחי-הרדוף, שפע סבכי-ירק. החוף השני – רחוק, נכרי. מרחב הכנרת מבדיל בינינו ובינו. גבעות החורן חופפות עליו, כהות לבוקר, לילכיות לצהרים, ארגמן לבושן עם השקיעה. מושכות, צודות, ככל אשר בעבר ההוא. זכורתני בליל-ירח, עם הקיץ, חתרו סירותינו אל חולת "העבר ההוא". צעדנו על גבי האדמה, השומרת את עקבות פעמיו של אברהם אבינו, הקשבנו הד דבר אלוהים בשכבר הימים: "ואגדלה שמך". טיפסנו אל צורים והצצנו למטה אל הבקעים הצרים, שם ריוו עינות במימיהם הצוננים שרשי חרובים עתיקי יומין.
כיצד עובר היום בכנרת? השחר עלה בהחילנו לעבוד. ארבע עשרה היינו. ידים מיובלות, רגלים יחפות, שזופות, שרוּטות. פנים עזות, לבבות לוהטים. האויר כולו צלל לזמירותינו, שיחנוּ וצחוקנו. המעדרים הונפו והורדו בלי הרף. לרגע קט תפסיקי, תנגבי את זיעת המצח בכנף "הכפיה", תעיפי מבט- אהבה אל הים. מה טוב! תכלת, תכלת ללא אומר, נושאת שלום, מרפא לנפש. אי-בזה מרחפת על המים דוגת-כנף, עוד מעט וסירת-הקיטור הזערורית המעבירה את הנוסעים מצמח לטבריה תאבך את עשנה.
לצהרים היינו שבות אל החוה, ושוב הים אתנו. עין-התכלת היתה מציצה אל חלון חדר האוכל, עין התכלת של אדמת המולדת.
ככל אשר הארוחה היתה דלה, כן עלזו קולות-העלומים. מפני רוָחה יגורנו. נכספנו לקרבן, לעינוי, לכבלי-אסיר, בהם נקדש ברמה את שם המולדת.
זכורתני, שתלנו אקליפטים בתוך הבצה, במקום בו הירדן נפרד מעל הכנרת ואץ-רץ הנגבה, מקציף סלעים, מציף את גדותיו. לא אחת מאתנו היתה אחר כך מרעידה בקדחת על יצועה הדל. אבל אף לרגע אחד לא עזב אחת מאתנו רגש ההודיה לגורל. עבדנו מתוך עלית-נשמה.
הציק הצמאון, והרי אחת מאתנו מפליגה אל הים עם הכלי הרגיל שלנו – תיבת הפח משל נפט. איזה תענוג הוא לצנוח אל החצץ, ולשתות עד אין סוף, כחית-היער. להשקיע במים את הפנים הלוהטים, לשאוף רוח, ושוב לרוות עד כלות הכוחות.
אומרים, סגולת פלאים למים ההם: מי ששתה מהם אך פעם, שוב ישוב אליהם. האם לא על כן עורגים הבנים בנכר אל חופי הכנרת השקטים, יען כי אבותיהם רוו כאן את צמאם?
ביום השבת הייתי יוצאת לנוח על פני הגבעות הסמוכות. כמה שם חגוים נפתלים, כמה מחבואים יקרים, כמה ואדים ירוקים; לוּ תשארי פה לכל ימיך. מה טוב לפסוע על פני המשעול לאורך החוף, עד אשר תראה לפניך חומת טבריה על מגדלותיה העגלגלים. כל כך עתיקה היא טבריה זו, שאינה נראית לי כעיר, אלא כציור מתוך ספר לימוד לדברי ימי קדם. ראה, אלה האבנים ראו פניו החִורים של המוכיח מנצרת, שמעו את משנתם של התנאים, וגם את פני בירוניקה הנאוה זכור תזכורנה האבנים האפורות האלה.
לא מראה נוף הוא ים-כנרת, לא פיסת טבע בלבד – גורל עם התלכד בשמו. באלפי עינים יביט מתוכו עברנו אלינו, באלפי שפתים ישׂיח ללב.

מאת רחל המשוררת

טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה (הקישור המקורי).