על ש' בן-ציון

על ש. בן ציון

ח"נ ביאליק

(על קברו, אייר תרצ"ב)

"אחד מבני חבורה שמת ידאגו בני החבורה כולה" – ואם יש חבורה של שנים, אני והוא היינו חבורה כזאת, בתוך חבורה יותר גדולה באודיסה. נזכרים לי ברגע הזה ימי התודעותי הראשונה אליו, כשנקראתי לבוא מעיר רחוקה לנהל את בית הספר העממי, "החדר המתוקן", שהוא נהל אותו עד בואי ואני הייתי בו במדה ידועה ממלא מקומו. הוא נשאר מורה בבית הספר ואני באופן רשמי המנהל. אז חלה רעותנו הראשונה. הוא קבלני כחבר טוב, האריחני בביתו. הייתי סמוך על שולחנו זמן רב ויחד עבדנו בתוך בית-הספר עבודת אחים. אני צריך לציין את המומנט הזה, כיון שחשבו את בן-ציון כאן, בא"י, למר נפש, המקנא לכבודו וחרד עליו. והנה אז, כשהיתה לו סבה לקנא לכבודו – איני זוכר מומנט אחד של צרות עין, ואני הלא באתי לשבת במקומו. שם היינו נתונים באוירה של עין טובה ורוח טובה. איש לא קנא באחיו ולא נכוה מחופתו של חברו, אלא שמח להצלחתו הרוחנית והחומרית. החבורה של אודיסה היא שאיחדה אותנו והשכינה את השכינה בתוכנו. במקום שיש רוח טובה, שם השכינה שרויה.
היינו אז צעירים, במלוא כוחנו, בני גיל אחד כמעט, הוא בן כ"ט ואני בן כ"ז, מורים בבית הספר מטפוס חדש, "החדר-המתוקן". זה היה הגרעין הראשון של טיפוס בית-ספר לאומי. מצאנו בפנת החנוך המודרני שדה שמם, חורבן. החדר הישן נתנוון ונסתרס. בית-הספר הממשלתי היהודי היה ריק מכל תוכן. צריך היה ליצור צבת ראשונה, כמעט יש מעין. צריך היה לקחת את כל הטוב, הפרינציפים והיסודות מהחינוך הישן ולחדשם ולצרפם ולמזגם עם החנוך החדש. לא מצאנו לפנינו כלום, לא מכשירים, לא מורים מוכנים מצד הידיעות וההכשרה הפדגוגית. לא מצאנו כל ספרות. באתי בכונה תחילה בדברים עם חברי הגדולים והזקנים ממני באודיסה בדבר יצירת קורס עברי-חנוכי-ספרותי מתוקן, כדי למלא את בית-הספר תוכן עברי. היינו צריכים להכשיר את הספרות הלאומית הישנה, שעליה נתחנכה האומה בכל הדורות, ולתת לה צורה חיצונית, מודרנית.
היינו שני מורים עניים ודלים. התחלנו לעבוד יחד עם חברנו, יבדל לחיים, י. ח. רבניצקי, שעסק גם הוא בהוראה, עבדנו עבודה משותפת שנים אחדות ליצור קורס עברי בתוך בית-הספר. הכרתי אז את בן-ציון לא מתוך חברות של טיולים בלבד, אלא גם מתוך עבודת יום-יום משותפת. כל היום עבד בבית-הספר או בשעורי הוראה בבתים והלילות הקדשנו לעבודה פדגוגית-ספרותית, עד 3–2 אחר חצות. הכרתי את האיש בעבודה ואני מלא געגועים לימים וללילות הנפלאים ההם. אני זוכרם בחרדת קודש. כמה רחוק היה אז ש. בן-ציון מקנאה לכבודו ומאגואיזמוס רע. היינו נהרגים על כל קוץ וקוץ ועל כל תג ותג, אך העבודה בכללה היתה נעשית מתוך עין טובה, אמונת חברים וותור גדול.
מלבד זה היינו גם סופרים, ואיזו מדה של ותור היינו נוהגים זה בזה! כאשר רק הכרנו כי אחד מאתנו הוא במצב שהיינו קוראים אז לזה "מעובר", נושא רעיון ספרותי שהוא צריך לכתבו, היינו משחררים אותו מעבודתו השחורה, שיהיה נקי לעבודת היצירה, והיינו עושים את עבודתו שבועות וירחים בלי חשבונות. אלו היו ימים טובים וטהורים, ימי שמחת היצירה ועבודה. זכורים לי טיולינו בלילות על שפת הים ובגנים, כשהיינו שופכים את לבנו איש לפני רעהו. השאר היו זקנים מאתנו ואנחנו היינו בגיל אחד. רגש משותף של יראת הכבוד ויראת הרוממות איחד אותנו הצעירים כלפי הזקנים. רגש אחד של יצירה, איש לפי כשרונו, היה מאחד אותנו. כל אחד היה מציע את מחשבותיו בפני חברו בפרטי-פרטים, עד שהיינו מבררים ומתאימים ומצלילים את התוכן איש לחברו, וכן נעשה כל אחד כמעט שותף ליצירת חברו.
באיזו עין טובה נתחברו הספרים המשותפים – "ספורי-המקרא". "מוריה" – יצירה משותפת היתה של רבניצקי, בן-ציון ושלי. ביסורים רבים ונפתולים קשים קיימנוה. גם אז התיחס הקהל באי-אמון, כרגיל בהתחלות של ספרות. הקהל המבין היה מועט. כמעט בלי פרוטה נגשנו למעשה. מי שזוכר, כל ספר חדש – היתה מלה חדשה בספרות הפדגוגית. אך כמעט רושם של מהפכה עשו ספרי הלמוד "בן-עמי" של המנוח. הם נוצרו מתוך עבודה מעשית בבית-הספר. מן הלוח ירדו אל הנייר.
מי לא ידע את התוכן של ספרי המקרא הקודמים, אותן הכריסטומטיות הריקות מתוכן ומשונות בסגנון. הם היו מתורגמים מספרי עמים זרים, מדברים שלא ניתנו להתרגם, כי חומר הכריסטומטיות ניתן מספרות לאומית ויצירה עממית. ספריו אלה של המנוח שמשו סנונית ראשונה, מבשרת טון חדש וסגנון חדש. הילדים היו שמחים ונהנים לראות בספר משלהם, מנפש עמם. זו היתה עבודת בן-ציון, אבן-יסוד בספרות הפדגוגית העברית החדשה, ואף אני נתתי אצבע בעבודה הזאת. בן-ציון היה יושב שבעה נקיים על ספרים אלה, תקנם וחזר ותקנם, עד שיצא מתחת ידו דבר מתוקן. אחר כך נתבטלה החברה שהיתה תומכת בבית-הספר. אני שבתי להיות מורה בו ובן-ציון המנהל – ושוב לא היתה לא קנאה ולא צרות עין. עבדנו עד שפרש לארץ-ישראל.
גם כסופר הגיע בתקופה ההיא למרום פסגת יצירתו. מצאתיו באודיסה בתחילת פריחתו. בגלל היחס הטוב של הסופרים הזקנים נתגלה הגדול. משנה לשנה עלה ושגשג. הוא המשיך אמנם את בית-מדרשו של מנדלי מוכר-ספרים, אבל ראה גם מראות חדשים של תקופה חדשה.
בבסרביה נעשה לחברו של יהודה שטינברג, ושניהם נעשו לבאי-כוח הזרם הבסרבי. הם הכניסו את לשון החיים והטבע לתוך הספרות, את הבריאות והפשטות של האדם והיהודי הפשוט. זאת לא ידעה עד אז הספרות שלנו. הם היו המבשרים של חדושים ביצירה. בימים ההם נתגלה המנוח במלוא זוהר כשרונו. מי אינו זוכר את יצירתו הקלסית ממדרגה ראשונה של המנוח "נפש-רצוצה", שהושיבה אותו בכותל המזרח של ספרותנו? כשרון לירי היה מבצבץ ויוצא גם מיצירותיו האפיות. איני יודע אם ידעתם את הדברים הקטנים שלו, שירים בפרוזה. כמה חלם לפתח צד זה בכשרונו, זה הז'אנר שאינו מצוי בספרותנו. אלו הם דברים קטנים בצורה שירית, ליריקה שירית-ציורית, רקמה דקה מן הדקה. הוא אף חלם על ספר שלם בסגנון זה. לצערי, דכאה ה"אפיקה" החומרית, "הספור" של החיים הפשוטים, את העורק ונסתם כנור זה בבן-ציון. הוא היה יכול להגיע בזה לגדולות. עדות לדבר – הדברים הבודדים שהשאיר, שאין דומה להם בספרותנו.
והנה הגיע יום צאתו לארץ-ישראל. לאט לאט נתקו הקשרים עם בני החבורה, שנתפזרה אחר כך והגיעה לחורבנה. כשבאתי לא"י לפני כ"ד שנה היה עוד במלוא כוחו. דמיתי, כי אויר א"י ידשן ויחיה את כשרונו, כי יגדל וישגה וימצא מקום לעבוד עבודה חנוכית וספרותית. כשקבלני, היה מלא כוח ורוח, רצונות ומאויים. כשבאתי בפעם השניה מצאתיו כבר מנותק מן החיים הארץ-ישראליים, מדוכא, מלא מרירות. זקנו כולנו. הזקנה מיבשת מעט ומקשיחה מעט. תמהתי לראות את ההשפעה ההפוכה של א"י על רוחו, כשרונו ותכונתו. איני יודע מה הסבה. שמש ארץ-ישראל הובישה הרבה מלשדו. אויר ארץ-ישראל השרה עליו מרירות רבה. היה לי הרושם, כי בטרם נתגלה בו הסרטן הממאיר שהביאו למות, כבר היה מכרסם בו סרטן אחר, שמילא רוחו רעל. אחרי כל עבודותיו הגדולות כאן, גם כאזרח, גם כמורה וסופר, נשאר על סף ימי הזקנה בודד, בלי חברים ורעים, מנותק ממקורות החיים, ויש לי רק להשתומם על הדבר הזה. הקהל אינו יודע ואינו מצטער, שרבים רבים מן הסופרים מלמלאים רעל ומרירות. הוא אינו יודע בצערם של תלמידי-חכמים. הם גאים יותר מדי מלספר על נגעי לבם. כל אחד בודד במועדו. כשהגיע כבר אל הסרטן הגשמי, היתה קרירות מסביב לו. וצריך אני לומר, שאיני רואה גם כאן, בלויה, בת-קול של צער אמיתי, שיתן להרגיש את זכותו של הסופר בפני הצבור. כי יצירתו של הסופר היא הזכות היותר גדולה, אפילו אם אינו עסקן. כל עסקן קל ונקלה חושב את עצמו לבעל זכות יתירה על הסופר העברי. ויהיו ימיו האחרונים ומותו המעציב והנוגה של בן-ציון למזכרת עוון על יחסנו ליוצרי הספרות העברית, למשכיני רוח הקודש בקרבנו. יש צורך להסב עינינו כלפי הפנה החבויה בצל ולזכור, כי בלעדי יוצרי הרוח והשפה, בלי יוצרי החנוך, לא תהיה לנו גם פה תקומה.
אני מביא לקבר זה את געגועי לימים הטובים ההם, את חסד הנעורים של ש. בן-ציון הסופר, את דמעתי על מיתתו בלא עת, על כשרונו שיכול היה לעשות פירות אילו מצא פה אוירה אחרת מצד החברים והצבור, ומי יודע אם לא היה מאריך עוד ימים ומעשיר אותנו ביצירות חשובות.
אבל גם את חטאי הדור הזה יתקן הדור הבא. והדור הבא יזכור הרבה מיצירותיו של בן-ציון כנכסי צאן ברזל וכאבני יסוד של ספרותנו, והדבר הזה לא ישכח לנצח.

טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה.