על י' כהן וז' שניאור
ח"נ ביאליק
(באספת "חובבי שפת עבר" באודיסה, מרחשון תרע"ד)
לא להקשות ולא להעיר על דברי אורחנו הנכבד באתי הפעם. אפשר להיות משורר טוב ולבלי להיות מבקר טוב. . . ובכלל אין שום חובה לשמוע בקורת של משורר להלכה ממש. מה שנוגע לבקורת השירה בכלל, דעתי, שהשירה היא, במובן ידוע, אגדה ואין מקשים על דברי אגדה. כשאני לעצמי אני נהנה מקיומה ומהויתה של שירת כל אחד ואחד מהם, ואף משירת אותו המשורר, שדבר זה עתה על שניהם יחד. . . חפץ אני הפעם לתבוע את עלבון השירה העברית בזה, שהעם מתיחס אליה כאל דבר שעשועים.
השירה היא מרום היכולת של הבטוי להרגשה ולמחשבה האנושית. במקום שתקצר יד הבטוי הרגיל – תבוא לעזרתו השירה.
בלכתנו על פני מישור הפרוזה הפשוטה שב"נביאים הראשונים", אנו מתנשאים לפעמים לגובה של שירה, כעין שירת דבורה. האם עולה על דעת הקורא, יהיה מי שיהיה, שעבר למדרגה של קלות ראש? וישעיהו ותהלים, המכניסים הם אותנו לתחום של שעשועים ומשחק-מלים? ובכל זאת נקבעה בלבות רבים מדורנו האחרון הדעה, שהשירה היא בלוי-זמן, ענין של בדיחות ו"השלמה" קלה.
האדם הקדמוני, הטבעי והבריא, לא חשב כלל ע"ד יחוסיו אל שירה. השירה היתה באה אליו ברגע של אין-ברירה, בשעת תגבורת הרגש, והיתה קורעת ותולשת ממעמקי נשמתו את הבטויים היותר מתאימים למצב נפשו ונותנת לו הבעה. לפעמים מלת קריאה אחת מביעה איזו הרגשה באופן יותר מוצלח מאשר כמה וכמה מלים. ביחוד מגעת השירה לידי מדרגה יותר עליונה של רצינות בשעה שהיא באה לכבוש. לעולם יש ברגעי המלחמה נקודה עמוקה אחת המביאה את הנצחון. ודוקא ברגעי הכבוש של השירה, אם תמצא לומר כך, מתרוממת הלשון למצב של פראות, המתנגד לכל מה שהוא קבוע ועומד עד אותו הזמן.
יחד עם הפסקת היצירה התנ"כית – הופיעה האגדה העממית. הלשון ירדה. והנה בא הקליר ולחם עם ירידתה עד שכבש בשבילה מעמד חדש. הוא הרים אותה משפלותה והכין את הדרך אל הפיוט. הוא השתמש בכל הסגנונים, לא השגיח גם בדקדוק. נדמה כאילו שב הכל לתהו ובהו. אבל כל זה היה בשעת כבוש. כל הזרות שבפיוטו – היא פרי ההתאמצות היותר גדולה להוציא את השירה ממדרגת שפלותה. אלמלא התאמצות בלתי אנושית זו, הדומה ממש לעקירת הרים – לא היתה באה אחריו השירה הספרדית, בבאי-כוחה הגדולים כר' שלמה אבן-גבירול ומשה אבן-עזרא, שהשתמשו כבר ביסודות הערביים, שהכניסו אל השירה העברית מוטיבים חדשים. וגם הם, שאכלו כבר מפרי נצחונו של הקליר, המשיכו את המלחמה. את הסעודה הראשונה משלל המלחמה ערך המשורר הגדול רבי יהודה הלוי, שמתו זכות אזרח לכל התמונות והמלים החדשות, שנלקחו שבי מן השפה הערבית. בכשרונו הגדול השכיל למזוג את הצורות העבריות והערביות יחד עם הלחלוחית של האגדות.
כשקם, אחרי 600 שנה בערך, ר' חיים משה לוצאטו, מצא עוד הפעם את השירה העברית במדרגת שפלותה. בימיו פרחה גם השירה העולמית והוא העלה עוד הפעם את השירה למדרגה עליונה. בזמננו האחרון נתכנסה עוד הפעם השירה העברית לתוך השבלונה שלנו. הופיע היחס אל השירה כאל דבר שעשועים. זהו סמן ירידה לשירתנו. צריך היה שיופיע לוחם, כובש חדש בשבילה. והלוחם הזה בא – זה צ'רניחובסקי. הוא הכניס מוטיבים רבים, שלא היו ידועים לנו כלל. ואל תחשבו, שכלם בא אלינו מן החוץ, שלנו הוא ומתוכנו הופיע אלינו. אין הוא לא משורר אודיסי או וַרשאי, אין הוא גם משורר ארצישראלי – צ'רניחובסקי ושירתו שייכים לעם העברי כלו!
יש שמרגישים איזו זרות בשירי צ'רניחובסקי. לפעמים מגיעה אלינו משיריו צעקת הלשון העברית. אך הלא שעת מלחמה וכבוש היא כעת לשפתנו ושירתנו. נושא הדגל, אף אם הוא מנצח, שב הוא מן המערכה בדגל קרוע ובגוף פצוע, אלא שקרעי-הדגל מתאחים והפצעים מקרימים, והנצחון נשאר על צד המנצח.
צ'רניחובסקי יצא מנצח. אם זכינו לשני משוררים כאלה, כשניאור וכהן, שלא פללנו עליהם לפני עשרים שנה – הרי הם פרי נצחונו של צ'רניחובסקי. אצלם כבר הכל חלק וחד, בהיר ושלם, אין פצעים וקרעים. אבל, אלמלא הוא לא היו הם. נברך את צ'רניחובסקי בנצחונו ובשללו – המשוררים שניאור וכהן.
טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה.