על ד"ר א' מזיא

על ד"ר א. מזיא

ח"נ ביאליק

(ביובל השבעים, ירושלים, כסלו תרפ"ט)

– ד"ר מזיא חתן הערב זה לכמה עטרות, ואני זוכר חמש מהן: עטרת חכמת הרפואה, עטרת הבלשנות, עטרת מהנדס, עטרת מעשים טובים בעבודתו הצבורית ועטרת ההוראה. עתה זכה לעטרה נוספה וחשובה, עטרת תפארת שיבה. אני כשלעצמי חושב את עטרת הבלשנות ליותר חשובה, כי "החיים והמות ביד הלשון", בלי לשון אין חכמה, אין תורה ואין רפואה. לפנים בישראל – סתם דוקטור הוא זה שאינו יודע צורת "אלף", דבר זה עלול היה אפילו למעט את דמות הדוקטור שבו, עד שלרוב השתדלו לכסות על זאת גם אלה שידעו קצת. אני מעלה בזכרוני רק יחידים שצרפו תורה לרפואה, את בוקי בן יגלי ואת צ'רניחובסקי, ואחד מהם הוא ד"ר מזיא.
בעל היובל הלך בדרכם של חכמי היהודים מימי הבינים שבחרו במקצוע הרפואה ועסקו בתורה לשמה. כרופא הלשון העברית נתגלה ד"ר מזיא לא פחות מאשר בעיקר מקצועו ברפואה. הוא נשאר נאמן למסורת שהכל בא לשרת את העיקר, את התורה; את אהבתו היחידה והאמתית מסר ללשון העברית ולתורת ישראל. השתקע במעמקיה והעלה משם מרגליות. והנני משביע אותו בשם כל אלה שבאו לכבודו ביום יובלו, שיתמסר מעתה כולו רק ללשון העברית, שיעזוב לגמרי את "השפחות והפגשים" ויתמסר לאשת בריתו היחידה הזאת.

טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה.