עיקר תוי"ט על עדיות ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משנה עדיות, פרק ח':
הדף הראשי מהדורה מנוקדת נוסח הרמב"ם נוסח הדפוסים ברטנורא עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על הברטנורא) דמרבינן ליה מקרא וזה כו'. ומדאצטריך התם לקרא, ש"מ דבשאר דברים אין דמו בבשרו. וקשה א"כ ברביעית אמאי ליטמא. ובאמת כן הוא בהדיא בגמרא מנחות דף ק"ג דעדותו של ר' יהושע בן בתירא הוא לטהר לגמרי. ופליג אדר' יוסי בר"י התם דקאמר דמטמא ברביעית הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית. וקאי אבית הלל דריש פרק ה'. ואשתמיטתיה מהר"ב גמרא זו. ועתוי"ט:

(ב) (על הברטנורא) ובמ"ב פ"ג דחגיגה תנן לקודש, ולא תנן התם הך דאפר חטאת, ופירש הר"ב שם דכתיב כף אחת, ולא כתב שהוא אסמכתא אלא משמע דלימוד גמור הוא כו'. ובגמרא פליגי בזה. והאריך ומסיק, וא"כ יש לתמוה על הר"ב והר"מ דפירשו דצירוף קדש מדרבנן ונסבי להו קרא כו'. וראיתי בכ"מ שכתב דהר"מ פסק כר"י דמדרבנן, ומ"מ קרא דר' חנין כתבו לרמז בעלמא. ועתוי"ט:

(ג) (על הברטנורא) גמרא ערוך הוא. ומפני כך אני תמה ג"כ על פירושו של הר"ב שמפרש מדנפשיה דלא כהגמרא:

(ד) (על המשנה) והלבונה והגחלים. אע"ג דלאו אוכל נינהו, חבת הקודש מכשרתן לטומאה. רש"י:

(ה) (על הברטנורא) שבמה שהוא חותה הוא מכניס. אבל גחלים של כל יום, תנינן, נתפזר ממנו כקב גחלים היה מכבדן לאמה, כלומר שלא היה חושש להם. הר"מ. ור"ל כיון שלא היה חושש להם ש"מ שמעולם לא עשאום לאותן גחלים שיהיו קודש. ועתוי"ט:

(ב)

(ו) (על הברטנורא) משכון בלשון ישמעאל, רה"ן. ערוך. ומצאתי הפרש בין משכון להרה"ן בהר"מ, דמשכון אמרו על הממשכן בחובו שכבר חייב לו, והרה"ן על שלוה עכשיו עליו. ונראה לי דהכא נקט התנא זה הלשון לרבותא דנתמשכנה מדעת:

(ז) (על המשנה) ועדיה. בפסולי עדים קא מיירי, כגון עבד ושפחה העידו. הר"א. כו' דאל"כ מאי סברי בני משפחתה שרחקוה, הואיל והיו לה עדים שלא נטמאה:

(ח) (על הברטנורא) ואשקלון יד העכו"ם תקיפה היא, דארץ פלשתים היא. ועוד כבר גלו ישראל. רש"י. ועתוי"ט:

(ג)

(ט) (על המשנה) אלמנת עיסה. דאילו בת עיסה דאין לה חזקח. כשרות החמירו אף בספק ספיקא. תוספ'. ועתוי"ט:

(י) (על הברטנורא) היכא דלא טוענת ברי. אבל בטוענת ברי, אפילו בחד ספיקא מכשיר ר"ג בפ"ק דכתובות:

(יא) (על הברטנורא) והתוספ' פירשו, לטמא ולטהר שייך לענין ממזרות ונתינות, (כדתניא פ"ד ד. קדושין דף ע"ב) ממזירי ונתיני עתידין ליטהר. לרחק ולקרב שייך אחללות, כדתנן הכהנים שומעים לכם לרחק ולא לקרב:

(ד)

(יב) (על הברטנורא) וראשו ארוך. וסברי רבנן דארבה סלעם חרגול חגב:בתיבי, והני אין ראשן ארוך, הלכך כל שיש ראשו ארוך לא. וריב"י דורש בכלל ופרט וכלל, ומרבה כל בעין הפרט שיש לו ד' סימנים דחשבינן בסוף פרק ג' דחולין. ואיכא מאן דאמר בראשו ארוך לא פליגי דלכולי עלמא שרי, והכא בכנפיו חופין את רובו ע"י הדחק קמפלגי, מר סבר רובא כל דהוא בענין. ומר סבר רובו דמינכר בעינן. גמרא:

(יג) (על הברטנורא) תרגום טהור דכי. וטהורים דכיין. הר"מ:

(יד) (על הברטנורא) דדריש כל משקה אשר ישתה בכל בלי יטמא, בהכשר. כדאיתא בפסחים דף ט"ז. והא דתנן הציץ מרצה על טומאת הדם, ההיא דלא כר' יוסי בן יועזר:

(טו) (על הברטנורא) במ"ט פ"ד דטהרות. ואיכא נמי מאן דאמר התם במ"י דאפילו אחרים מטמאים מדאורייתא. והיינו אוכלים אבל לא כלים. וע"ש בהר"ב:

(טז) (על הברטנורא) כלומר דלית לן לאתויי אלא דומיא דסוטה. והואיל ולית לן בסוטה אלא ברה"י, ממילא ספק טומאה ברה"ר טהור, דהעמד דבר על חזקתו כו'. תוספ':

(יז) (על הברטנורא) ברבים. דלא לזלזולי ביה טפי:

(ה)

(יח) (על המשנה) ר"ע כו'. ואע"פ שריב"ב העיד על זה לעיל ריש פרק ו', הא תנן ביבמות דף קי"ג שאחרים לא היו משיאין אלא הוא, ועכשיו כשהעיד ר"ע כו' קבלו והשיאו:

(יט) (על הברטנורא) הר"ם מסיים, ולא חפרו בארץ ג"כ כדי שיראו אם יש שם קבר, אלא לקטו מה שמצאו בלבד, ולא גזרו טומאה על ירושלים כו'. ובהכי אתי שפיר לישנא דמלקט עצם עצם, דהוי כהנהו דתנינן בסוף פרק ט"ז דאהלות, לומר שאין לו שכונת קברות וסגי ליה בלקיטת עצם עצם כל הנמצא, ולא מחזיקין ביותר. הר"א:

(ו)

(כ) (על המשנה) בונים כו'. פירוש כשהיו בונים בימי עזרא. ופליגי אמוראי בשבועות דף ט"ז. איכא מ"ד דס"ל דקדושה ראשונה בטלה ופליג לה אדר"י, ואם אין בית אין קרבן, לפיכך עשו קלעים. ואיכא מ"ד דלא פליגי, ומר מה דשמיע ליה אמר, וכן מר, וקלעים לצניעותא בעלמא. ודעת הר"ב והר"מ נראה כמאן דאמר דלא פליגי. ועתוי"ט:

(כא) (על המשנה) מבחוץ. שנתנו הקלעים לפנים ממקום החומה ובונים את החומה מבחוץ, שלא יזונו עיניהם מן ההיכל. רש"י:

(כב) (על המשנה) שאין כו'. והא דתנן במ"ה פ"ק דמע"ש, ואם אין מקדש ירקבו, ההוא תנא ס"ל דלא קדשה לעתיד לבוא לא קדושה ראשונה ולא קדושה שניה. וכן נמי דהא דפ"ב דשבועות מ"ב, וכל שלא נעשה בכל אלו, ס"ל האי תנא דבאחת מכל אלו תנן. ועתוי"ט:

(כג) (על הברטנורא) עתוי"ט שהאריך בטעם הדבר בשם הר"מ:

(ז)

(כד) (על המשנה) הלמ"מ. לשון הר"מ, לא נשמע ממשה רבינו ע"ה זה הלשון, אבל נשמע ממנו זה הענין, לפי שמשה סיפר בביאת המשיח. ולשון התורה, אם יהיה נדחך וגו' ושב וגו' ומל ה' אלהיך וגו', וזולת זה. והגיד להם ג"כ מפי הגבורה בהקדמותיו וסבותיו, ושיקדים אותו האיש לישר לו הארץ, והוא אליהו. והודיע להם שהאיש ההוא לא יוסיף ולא יגרע בתורה, אבל יסלק ויסיר המכשולים לבד. ואין בזה מחלוקת ולא הכחשה. אבל נפלה המחלוקת בדעות שיסיר. מה הם. הר"מ:

(כה) (על הברטנורא) הר"מ. והקשה רש"ל בתשובה דמה לשון הרע שייך בזה, אדרבה בכבוש עדותן יהיו כל העם שוגגים והם מזידים ח"ו. וכן קשה ג"כ במשפחה הכשרה שאותה פרסמו, ולמה לנו עוד אליהו לקרבה. ותירץ כו'. ולי נראה דלא קשיא, דמה שהקשה למה צריכין לאליהו אחר שכבר פרסמו אינה קושיא, דכגון אלו קאמר ולאו בדוקא בדומה ממש שפרסמוה. וגם מה שהקשה דמה לשון הרע שייך נראה לי פשוט דמשום הכי לא פרסמה רבינו הקדוש, לפי שכבר נטמעה בין הכשרות עד שלא נודעה לרבים, שזו אין לגלותה אלא לצנועין. ומזה נראה לי ראיה גמורה לדסברי. כך. ואין הכי נמי דחכמים פרסמוה, אלא שבעו"ה דברי חכמים אינן נשמעין להמון נגד בעלי זרוע ולכך נטמעו. ולכן לא רצה רבינו הקדוש לפרסמה במשנתינו המסורה לכל. ועתוי"ט:

(כו) (על המשנה) לטמא כו'. הטומאה הוא פסלות גמור. וריחוק וקירוב, הוא הולד פגום שאמרו חכמים. א"נ, הטומאה פסול כהונה. הר"א:

(כז) (על הברטנורא) נראה לי דעתו, דהאי דתנן שנאמר וכו' מדברי המחבר המשנה הוא שהביא זה המקרא אחרי דברי כולם, לומר שמחלקותם הוא בזה הפסוק. והיינו הא דפירש הר"ב שעתיד לומר זה מבני בניו כו', היא סברת תנא קמא ור' יהודה, אלא שזה אומר לרחק ולקרב, וזה אומר לקרב ולא לרחק לפי שסברתו שאין הענין אלא לרחק הכשר בלבד, וזה שבא להסיר. והדר מפרש, ולדברי רבי שמעון אבות אלו החכמים כו'. ולדברי חכמים קרא כפשטיה ולא הוצרך לפרש. ועתוי"ט: