לדלג לתוכן

עיקר תוי"ט על עדיות ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

(א)

(א) (על המשנה) ששה כו'. לאו דאיכא הני ותו לא, אלא כשנכנסו לכרם ביבנה והעידו כל אחד על אותו שבידו העיד רבי יהודה על אלו. רש"י. והר"א כתב דסתמא דפ"ד פליג אהד פרקא דיחידאי הוא ומ"מ הנהו דאשכחי בהו סתמי, הלכתא ננהו:

(ב) (על המשנה) באיסור. משום דביצה כגופה דמי. ולפיכך כשנטרפה התרנגולת אף הביצה אסורה. ואפילו שנגמרה לגמרי קודם שנטרפה, דהא אכיוצא בה נמכרת בשוק קאי. והא דתנן מפני שגדלה באיסור, הא מפרקינן לה בגמרא, אימא שנגמרה, דטריפה אינה יולדת. הר"ן:

(ג) (על ה) והר"א גורס כגירסת הספר. וז"ל, נ"ל דטעמייהו דב"ה משום דגזרי שביעית אטו שאר שני שבוע, כדי שלא יהא אדם רגיל ליכנס בשדה חבירו ובגינתו ובפרדסו שלא מדעתו. אבל מן התורה ודאי מותר כו':

(ב)

(ד) (על המשנה) תורמין כו'. אין תורמין. משמע דאם תרמו תרומתן תרומה. ואיירי בנטל רשות מכהן. ובמ"ד פ"ק דתרומות, דלכתחלה לכולי עלמא לא, ולב"ה אף בדיעבד. איירי בלא רשות כהן. ומשום דאיכא פסידא דכהן (כמ"ש הר"ב שם מ"ח). הר"ש. ועתוי"ט:

(ג)

(ה) (על המשנה) מטמאין. דלא כסתמא דמ"ד פי"ב דפרה. ועיין שם ובמ"ה:

(ו) (על הברטנורא) והר"א מפרש בדרך אחר. ועתוי"ט:

(ד)

.אין פירוש למשנה זו

(ה)

.אין פירוש למשנה זו

(ו)

(ז) (על המשנה) שלא כו'. חדא ועוד קאמר. כלומר, אפילו כשאחזור בי שלא משום השררה ולא אהא נעשה רשע לפני המקום כי הוא בוחן לבות, אפ"ה לא אתמנה לאב"ד, שלא יהיו אומרים כו'. נראה לי:

(ח) (על הברטנורא) לשונו מגומגם ומהופך. ולשון הר"א, ועקביא סבר לא גזרינן:

(ט) (על המשנה) בכרכמית. כך שמה. או על שם מקומה. רש"י:

(י) (על הברטנורא) ר"ל שלא השקוה מי המרים, אלא מים אחרים היו שהשקוה. וכלומר, שלא כתבו מגילת סוטה ומחקוה, אלא מגילה בעלמא כתבו ומחקו והשקוה. הר"מ. הר"א והתוספ':

(יא) (על הברטנורא) דגם לפירוש השני שאמר שעשאו דוגמא ודמיון כו', היה ג"כ ענינו לומר שלכך עשו דוגמא וסימן לפי שהיתה גיורת והן גרים וכאלו הם לא סברו להרחיקה להסתפחה בדת ישראל. ועתוי"ט:

(יב) (על המשנה) ח"ו וכו'. וא"ת, וכי משוא פנים יש בדבר, שאע"פ שאין גדול ממנו בדורו אם יחטא ואשם ופללו אלהים זה השופט אשר יהיה בימים ההם כו'. וי"ל, דס"ל דהא דאמר דוגמא לא נתכוין לזלזל בכבודן כלל. ועוד נראה לי, דלא פליגי בלשון דוגמא, ואף לר"י היה זלזול בדבר, ואפ"ה אמר ח"ו שנתנדה (והיינו שלא אמר ח"ו שזלזל) מפני שס"ל דלאדם גדול אין הב"ד הקטן ממנו יכולין לנדותו. וכן מוכח מלשון רש"י תענית דף כ"ג. ופסחים דף נ"ג. ועתוי"ט:

(יג) (על הברטנורא) ופירש מלת פקפוק על בוריו, הוא הדבר שאין לו קיום והוא רופף. והביא אותו בכאן על דרך הדמיון באותו שהקל בטהרת הידים שהיא מדרבנן. ונתקיימה בישראל ונתחזקה. הר"מ:

(יד) (על המשנה) בטהרת ידים. ר"ל שהידים מיטמאות מבלי שאר הגוף, בדבר פלוני ובדבר פלוני. כמו שנתבאר במסכת ידים. הר"מ:

(ז)

(טו) (על המשנה) אני כו'. נראה, כי הראשונים נמנו על אלו ד' דברים והיו מחצה על מחצה, הוא שמע מן המחצה האחד והן שמעו מפי המחצה האחר כו'. א"נ עקביא היה אומר כי אותן ששמע מפיהם היו הרוב, וחביריו אמרו כי האחרים שכנגדם הם היו הרוב. הר"א:

(טז) (על הברטנורא) והיו דבריו כדברי רבים. שאין מתנאי המקבל אלא שיהיו דבריו מרבים. הר"מ: