לדלג לתוכן

עין נדיבה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

קינה לרבי יהודה הלוי, על רבי שלמה אבן גיאת

עַיִן נְדִיבָה אֲשֶׁר תָּשׁוּט כְּסוֹחֶרֶת
תִּקַּח נְדוּדִים וְתִתֵּן דַּר וְסֹחֶרֶת –
נִטְפֵי בְדֹלַח, אֲשֶׁר לוּלֵי יְקוֹד הֶאֱדִי‑
בָם, חֻבְּרוּ גַרְגְּרָיו כַּעְנָק לְגַרְגֶּרֶת,
הָלֹךְ וּבָכֹה עֲלֵי חָרְבוֹת נְוֵי אוֹהֲבִים,
לֹא מַאֲזֶנֶת לְקוֹל, אַף לֹא מְדַבֶּרֶת.

אֵין דַּי לְיַד הַנְּדוֹד הַחְרֵב נְוֵיהֶם – עֲדֵי
קִירוֹת לְבָבִי לְקוֹרוֹתָיו מְקַרְקֶרֶת!
יִתְנַכְּרוּ לִי, כְּאִלּוּ לֹא יְדַעְתִּים, אֲבָל
יַכִּיר לְבָבִי אֲשֶׁר עֵינִי מְנַכֶּרֶת,
נֹכַח אֲדֹנָי נְתִיב הַנּוֹדְדִים – עִם שְׁנַת
עַיִן נְדִיבָה הֲמוֹן הוֹנָהּ מְפַזֶּרֶת!

אֶתְנַחֲמָה מִנְּדֹד צִבְאוֹת צְבָאִים מְעַט –
לוּלֵי צְבָאוֹת בְּמָרוֹם לִי לְמַזְכֶּרֶת:
בִּקְשֹׁר לְבָנָה עֲלֵי מַלְכָּהּ, וְהִיא תַּחֲשֹׁב
כִּי נָע וְצָלַל בְּיַם מַעְרָב כְּעוֹפֶרֶת,
תִּשְׁלֹף אֲזַי לַהֲטֵי חַרְבוֹת בְּרָקִים וְעַל –
גֵּו הָאֲדָמָה בְּשִׁבְטֵי אֵשׁ מְיַסֶּרֶת,
בִּרְקֵי בְרָקִים מְרַקֶּדֶת – רְקֹד יַעֲלֶה
בִּכְנַף רְדִיד פָּז מְפַזֶּזֶת מְכַרְכֶּרֶת.

תִּתְעַל אֲדָמָה בְּשִׁרְיוֹנוֹת אֲפֵלָה – וְכוֹ‑
כָבִים יְטִילוּן חֲנִית זִיקוֹת מְאַזֶּרֶת.
תָּרוּץ וְתִכְהֶה, וְיֶשׁ‑ עֵת תַּעֲמֹד עַל פְּנֵי
שַׁחַק כְּדִמְיוֹן לְשׁוֹן זָהָב בְּאַדֶּרֶת,
וּפְנֵי לְבָנָה מְשֻׁנִּים בַּאֲבַק הַקְּרָב
כִּפְנֵי גְּבֶרֶת חֲיָלֶיהָ מְגַבֶּרֶת.

עֵדֶר רְעִיתִיו וּבִכְבֵדוּת נְחִיתִיו, כְּאִ‑
לּוּ אֵין בְּעֶדְרִי לְבַד חוֹלָה וְנִשְׁבֶּרֶת.
אֶבְכֶּה לְפֵרוּד בְּנוֹת עָשׁ וַאֲקַנֵּא בְכִי‑
מָה עַל הֱיוֹתָהּ יְמֵי עוֹלָם מְחֻבֶּרֶת.

תִּסְעַד מְרוֹמָהּ בְּתַבְנִית יָד לְבַל יֵט? וְאִם
לִמְדֹּד יְרִיעוֹת רְקִיעִים פָּרְשָׂה זֶרֶת?
אִם נֶעְצְרוּ מַרְכְּבוֹת שֶׁמֶשׁ וְאִם פַּאֲתֵי
קָדִים סְגוּרוֹת וְאִם דַּרְכָּהּ מְסֻגֶּרֶת?
מָתַי לְדַר יַהֲפֹךְ נֹפֶךְ, וּמַאַחֲרֵי
צַמָּה שְׁחוֹרָה לְחִי שַׁחַר מְשַׁחֶרֶת?

אֶמְאַס בְּלֵילִי, עֲדֵי סַהַר בְּעֵינַי דְּמוּת
נֶגַע וּפָשָׂה בְּעוֹר כּוּשִׁי כְבַהֶרֶת.
וּבְעֵת רְאֹתִי לְשׁוֹן אֵשׁ תַּהֲלֵךְ אֶשְׂמְחָה –
אוּלַי תְּהִי בַּעֲלוֹת שַׁחַר מְבַשֶּׂרֶת.

לַיִל כְּכוּשִׁי – הֲיַהְפֹּךְ עוֹר לְעוֹלָם? וְרָ‑
קִיעַ כְנָמֵר – וְאֵיךְ יֶחְסַר חֲבַרְבֶּרֶת?
עַד נוֹאֲשָׁה עֵין מְיַחֵל לַחֲזוֹת זָהֳרֵי
חַמָּה אֲשֶׁר פַּעֲמֵי רִכְבָּהּ מְאַחֶרֶת.

רוּחַ לְאַט רִגְּלָה בֵּין הָעֲרוּגוֹת וּמִ‑
לֵּב הַהֲדַס גִּלְּתָה אַהֲבָה מְסֻתֶרֶת,
וִיצַפְצְפוּ בַּעֲלֵי כָנָף, וְיוֹנַת רְחוֹ‑
קִים לַעֲגַת פֶּה – וְלִי צֶחוֹת מְדַבֶּרֶת!
תַּטִּיף רְבִיב חֵן וְתַשְׁכִּיב טַל אֲהֲבִים כְּמָן,
עֵת מִרְסִיס לַיִל כְּנָפֶיהָ מְנַעֶרֶת.

תַּקְטִיר לְבֹנָה וְאִם תַּתִּיר צְרוֹר מֹר – וְאִם
שִירַת שְׁלֹמֹה בְּאֶבְרָתָהּ מְקֻשֶּׁרֶת?
עַד נִבְקְעוּ מִשּׁחוֹר טוּרָיו שְׁחָרִים וְכֵן
חֻבְּרוּ – כְּהִתְחַבְּרוּת אֹפֶל בְּאַשְׁמֹרֶת:
טוּרָיו כְּלַיִל וְעִנְיָנָיו כְּשַׁחַר, כְּמוֹ
עַלְמָה בְּעַד שַׂעֲרָהּ לֶחְיָהּ מְסַתֶּרֶת.

שִׁירָה – אֲשֶׁר נִשְׁבְּעָה כִּי הִיא לְבַד חֻצְּבָה
מֵהַרֲרֵי מֹר וְלֹא בַמֹּר מְקֻטֶּרֶת,
טוּרִים כְמוֹ אָהֳלֵי קֵדָר, וְגִליוֹן כְּמִי‑
רִיעוֹת שְׁלֹמֹה, וְהִיא נָאוָה שְׁחַרְחֹרֶת.
לֹא רָאְתָה עֵין אֱנוֹשׁ טוּרִים עֲרוּכִים בְּאַבְ‑
נֵי אֵשׁ, עֲדֵי רָאְתָה שִׁירוֹ בְּאִגֶּרֶת.

נִיצוֹץ דְּבָרָיו יְכִילוּהוּ סְפָרָיו – היַחְ‑
תּוּ אֵשׁ בְּחֵיקָם? וְאֵשׁ לֹא תֵּרְדְּ בִּנְעֹרֶת!
כָּהֶם כְּסִפְרו כְּמוּסִים תּוֹךְ לְבָבִי, חֲקוּ­
קִים אוֹת בְּאוֹת, נִתְּנּוּ תּוֹכוֹ לְמִשְׁמֶרֶת.
הִיא הָעֲרוּגָה אֲרָגוהָ יְדֵי רַעֲיוֹן,
חִנּוֹ סְבִיבָהּ וְהוּשָׂמָה לְכֹתֶרֶת,
זִמְרַת מְגָדִים וְזִמְרַת שִׁיר לְחֵךְ קוֹרְאָהּ
עַל בַּת זְמוֹרָה לְשׁוֹנִי בָּהּ מְזַמֶּרֶת.

הֵא לָךְ פְּרִי שִׁיר יְבַכֵּר לָחֳדָשָׁיו, אֲבָל
הָאַהֲבָה לַחֲלָקֶיהָ מְבַכֶּרֶת –
מֵאֵת יְדִידְךָ אֲשֶׁר שְׁמוֹ זְמָן אַחֲרוֹן,
אַחַר עָבֹר טוּב זְמָן נִמְצָא בְּמַזְכֶּרֶת.
הוא מִקְּרוּאָיו – וְאִם לֹא בֵין כְּתוּבִים שְׁמוֹ,
אֵין בּוּז הֱיוֹתוֹ לְשִׁיּוּרָיו כְּמָסֹרֶת.

רוֹדֵף נְדִיבָיו לְהִדָּבֵק בְּסוֹדָם, וְיוֹם
יִהְיוּ כְּכָבֵד – יְהִי לָהֶם כְּיֹתֶרֶת.
נָמוּ אֲנָשִׁים עֲדֵי שַׁחַר יְעִירֵם – אֲבָל
נַפְשׁוֹ בְהָקִיץ וְלֵב שַׁחַר מְעוֹרֶרֶת
לִשְׁקֹד עֲלֵי אַהֲבַת דּוֹדוֹ וְלִצְרֹף מְאֹד
לוֹ אַהֲבָתוֹ כְּחִיצוֹנָה כְּחוֹדֶרֶת.

קַח מִכְּבַד פֶּה שְׂפַת צָחוֹת, יְצוּקָה בְּפָז
שׂוּמָה עֲלֵי מִשְׁבְּצוֹת הַשִּׁיר כְּשַׁרְשֶׁרֶת,
הִיא בַת יְדִידוּת וּמֵהַר אַהֲבָה חֻצְּבָה
לִמְהֹר בְנוֹת אַהֲבָתְךָ לִי מְמַהֶרֶת.
רוּחַ שְׁחָרִים, פנֵי כָל‑ אוֹהֲבִים שַׁחֲרִי
ושְׁלוֹם שְׁלֹמֹה הֲיִי תּמִיד מְסַפֶּרֶת!

טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה.