עין יעקב/שבת/פיסקא קיח
פיסקא קי"ח[עריכה]
דף קנו.
גמרא:[עריכה]
כתוב אפינקסיה דרבי יהושע בן לוי, מאן דבחד בשבא יהא גבר ולא חדא ביה. מאי [ולא חדא ביה], אילימא ולא חדא לטיבותא, והאמר רב אשי אנא בחד בשבא הואי, אלא לאו חדא לבישו. והאמר רב אשי אנא ודמי בר (קוזיתא) [קקוזתא] הויין בחד בשבא, אנא מלך והוא הוה ריש גנבי. אלא או כוליה לטיבו או כוליה לבישו. (מאי-טעמא דאיברו ביה אור וחשך). האי מאן דבתרי בשבא, יהא גבר רגזן, מאי-טעמא משום דאיפליגו ביה מיא. האי מאן דבתלתא בשבא, יהא גבר עתיר וזנאי יהא, מאי-טעמא משום דאיברו ביה עשבים. האי מאן דברביעי בשבא, יהא גבר חכים ונהיר, מאי-טעמא משום דאיתלו ביה מאורות. האי מאן דבחמשא בשבא, יהא גבר גומל חסדים, מאי טעמא משום דאיברו ביה דגים ועופות. האי מאן דבמעלי שבתא, יהא גבר חזרן. אמר רב נחמן בר יצחק, חזרן במצות. האי מאן דבשבתא יהי, בשבתא ימות על דאחילו עלוהי יוצא רבא דשבתא. אמר רבא בר רב שילא וקדישא רבה יתקרי. אמר להו ר' חנינא פוקו אמרו ליה לבר ליואי לא מזל יום גורם אלא מזל שעה גורם. האי מאן דבחמה, יהי גבר זיותן יהא אכיל מדיליה ושתי מדיליה ורזוהי גלין, אי גניב לא מצלח. האי מאן דבכוכב נוגה יהא גבר עתיר וזנאי יהא, מאי-טעמא משום דאיתליא ביה נורא. האי מאן דבכוכב יהא גבר נהיר וחכים משום דספרא דחמא הוא. האי מאן דבלבנה יהא גבר סביל מרעין בנאי וסתיר סתיר ובנאי. אכיל דלא דיליה ושתי דלא דיליה ורזוהי כסין, אי גנב מצלח. האי מאן דבשבתאי יהא גבר מחשבתיה בטלין. ואית דאמרי כל דמחשבין עלוהי בטלין. האי מאן דבצדק יהא גבר צדקן. אמר רב נחמן בר יצחק וצדקן במצות. האי מאן דבמאדים יהא גבר אשיד דמא. אמר רב אשי אי אומנא אי גנבא [אי טבחא] אי מוהלא]. אמר רבה אנא במאדים הואי, אמר אביי מר נמי עניש וקטיל. איתמר רבי חנינא אומר מזל מחכים מזל מעשיר ויש מזל לישראל. רבי יוחנן אומר אין מזל לישראל, ואזדא רבי יוחנן לטעמיה. דאמר רבי יוחנן מנין שאין מזל לישראל, שנאמר (ירמיהו י) כה אמר ה' אל דרך הגוים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה. גוים יחתו ולא ישראל. (אמר רב) [ואף רב סבר] אין מזל לישראל. דאמר רב יהודה אמר רב, מנין שאין מזל לישראל, שנאמר (בראשית טו) ויוצא אותו החוצה. אמר אברהם לפני הקב"ה, רבש"ע (שם) בן ביתי יורש אותי, אמר לו לאו כי אם אשר יצא ממעיך. אמר לפניו רבונו של עולם, נסתכלתי באצטגנינות שלי ואיני ראוי להוליד בן. אמר לו צא מאצטגנינות שלך, שאין מזל לישראל, מאי דעתיך דקאי (ע"ב) צדק במערב, מהדרנא ומוקמינא ליה במזרח, והיינו דכתיב (ישעיהו מא) מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו. ומדשמואל נמי אין מזל לישראל, דשמואל ואבלט הוו יתבי - והוו קאזלי הנך אינשי לאגמא. אמר-ליה אבלט לשמואל, האי גברא אזיל ולא אתי, דטריק ליה חויא ומיית, אמר ליה שמואל אי בר ישראל הוא אזיל ואתי. אדיתבי אזיל ואתא, קם אבלט שדי לטיניה, אשכח ביה חויא דפסיק ושדי בתרתי גובי. אמר-ליה שמואל מאי עבדת. אמר ליה כל יומי הוי מרמינן ריפתא בהדי הדדי ואכלינן האידנא הוה איכא חד מינן דלא הוה [ליה] ריפתא (בהדיה) והוה קא מכסיף, אמינא להו אנא קאימנא ומרמינא כי מטאי לגביה שואי נפשאי כמאן דשקילי מיניה, כי היכי דלא ליכסיף. אמר ליה מצוה עבדת. נפק שמואל ודרש (משלי יא) וצדקה תציל ממות. לא ממיתה משונה אלא ממיתה עצמה. ומדרבי עקיבא נמי אין מזל לישראל, דרבי עקיבא הויא ליה ברתא, אמרי ליה כלדאי ההוא יומא דעיילא לבי גננא, טריק לה חויא ומיתא. הוה דאיגא (מילתא) [אמילתא] טובא, ההוא יומא שקלתא למכבנתא דצתא בגודא, איתרמי איתיב בעיניה דחויא. לצפרא כי קא שקלא לה הוה קא סריך ואתי חויא בתרה, אמר לה אבוה מאי עבדת, אמרה ליה בפניא אתא עניא קרא אבבא, והוה טרידי כולי עלמא בסעודתא וליכא דשמעיה, (אנא) [קאימנא] שקלתיה דיסתנאי דיהבת לי יהבתיה ניהליה. אמר לה מצוה קעבדת. נפק רבי עקיבא ודרש וצדקה תציל ממות ולא ממיתה משונה אלא ממיתה עצמה (בד"ו הגירסא ולא ממיתה עצמה אלא ממיתה משונה). ומדרב נחמן בר יצחק נמי אין מזל לישראל, דאימיה דרב נחמן בר יצחק אמרו לה כלדאי בריך גנבא הוה. לא שבקתיה גלויי רישיה, אמרה ליה כסי רישיך כי היכי דתיהוי עלך אימתא דשמיא ובעי רחמי. לא הוה ידע אמאי קאמרה ליה. יומא חד יתיב קא גריס תותי דיקלא, נפל גלימא מעלוי רישיה, דלי עיניה חזאה לדיקלא אלמיה יצריה, סליק פסקיה לקיבורא בשיניה..
תוספות:[עריכה]
אין מזל לישראל: והא דאמר רבא בשילהי (מועד קטן כח א). בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא. מכל-מקום על-ידי זכות גדול משתנה, אבל פעמים שאין המזל משתנה, כדאמר ב-(יבמות נ א) פרק החולץ. זכה מוסיפין לו, לא זכה פוחתין לו (דאין מזל לישראל).
כלדאי: בכולה סוגיא משמע, דהיינו חוזים בכוכבים, ולא כמו שפירש רש"י בערבי פסחים (פסחים קיג ב). מנין שאין שואלין בכלדאים, שנאמר תמים תהיה וגו'. ופירש דהיינו אוב, ועוד קשה דבהדיא כתיב אל תפנו וגו'. ובספרי דרש מנין שאין שואלין בגורלות, שנאמר תמים תהיה. וגורל וחוזה בכוכבים חדא מילתא היא.
מהרש"א:[עריכה]
אי כוליה לטיבו אי כוליה לבישו כו': אין לפרש דחד מהני נגזר, אי כוליה לטיבו אי כוליה לבישו, דהא אמרינן בפרק כל היד ואילו צדיק ורשע לא קאמר דהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, אלא רוצה-לומר דנגזר לו לפי בחירתו אי כוליה לטיבו אי כוליה לבישו.
ומאי-טעמא דאיברו ביה אור וחשך: ובמדרש ילקוט ויקרא אלהים לאור יום - זה יעקב. ולחשך קרא לילה - זה עשו כו' ע"ש.
משום דאיפליגו ביה מיא כו': והכי אמרינן במדרש, נטל הקב"ה כל מי בראשית ונתנה חצים ברקיע וחצים באוקיינוס, הה"ד פלג אלהים מלא מים כו'. וע"ש למה אין כתיב בשני כי טוב, אר"ח לפי שבו נברא המחלוקת, שנאמר ויהי מבדיל בין מים כו' ע"ש.
האי מאן דבג' בשבתא כו' וזנאי יהא, ומאי-טעמא דאיברו ביה עשבים כו': על-פי מה-כתוב פרק-קמא דראש-השנה, איזהו חדש שהארץ מלאה דשאים, הוי אומר זה ניסן. ואותו הפרק זמן בהמה וחיה שמזדווגין כו' ע"ש לבשו כרים הצאן.
האי מאן דבד' בשבא, יהא גבר חכים ונהיר, משום דאיתלו ביה מאורות כו': עש"ה והמכילים יזהירו כזוהר הרקיע וגו' ככוכבים לעולם ועד. ועיין פירוש רש"י.
האי מאן דבה' בשבא כו', משום דאיברו ביה דגים: דלא כתיב ברכה רק בדגים ועופות, וכדאמרינן דצריכן ברכה משום דצדין מהן, והיינו שגמל חסד עמהן ליתן להם ברכה שלא יהיו חסרים. ורש"י פירש בע"א וק"ל.
חזרן במצות וכו': פירש רש"י שכן דרך ע"ש לחזר כו' עכ"ל. והנראה דבכולהו קאמר טעמא לפי הבריאה דימי בראשית, והכי-נמי הכא במעלי שבתא יהיה אדם חזרן בז' מצות כדאמרינן פרק ד' מיתות. ויצו ה' אלקים וגו'. ויצו אלו הדינין כו'. ה' זו ברכת השם כו'. אלקים זו עכומ"ז כו'. האדם זו שפיכות דמים. לאמר זו גילוי-עריות. מכל עץ וגו' ולא גזל כו' ע"ש.
על דאחילו כו': ומהאי טעמא כדי שלא יתחלל שבת, היו חסידים מכוונים לשמש מטותיהן בד' כדי שלא ילדו נשותיהן בשבת, כדאמרינן פרק יוצא דופן ורבא בר שילא דקאמר וקדישא רבא יתקרי, אינו דומה דפליג, ונראה לפרש דהכי-קאמר משום דמצינו הרבה בני אדם דנולדו בשבת ואינן מתים בשבת, קאמר רבא בר שילא דלא אמרו כן דמת גם-כן בשבת אלא בצדיק, דקדישא רבא יתקרי, דהקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום, כדאמרינן פרק-קמא דקדושין, הגם שבלידתו נתחלל שבת על ידו, במותו יתקדש שבת על ידו, כדאמרינן בפרקיו דלעיל, תינוק בן יומו חי, דהיינו ביום שנולד נחללין עליו את השבת, וכדאמרינן פרק במה-בהמה. שמת דוד המלך בשבת.
האי מאן דבחמה כו': נקט סדרא חנכ"ל שצ"ם ח'מה, נ'וגה, כ'וכב, ל'בנה, ש'בתי, צ'דק, מ'אדים ולא ידענא למה, דהא לפי סדר ימי השבוע אינו כן, דבתחלת לילותא משמש חל"ם כצנ"ש ח'מה, ל'בנה, מ'אדים, כ'וכב, צ'דק, נ'וגה, ש'בתי, ולפי סדר חלת שמושן דבתחילת ליל ד' נתלו המאורות, הרי סדרן שצ"ם חנכ"ל ש'בתי, צ'דק, מ'אדים, ח'מה, נ'וגה, כ'וכב, ל'בנה כפירוש רש"י בסוף פרק מפנין, ויש ליישב דהפך סדרן חנכ"ל שצ"ם ח'מה, נ'וגה, כ'וכב, ל'בנה, ש'בתי, צ'דק, מ'אדים להתחיל בחמה שהיא עיקרן של המאורות ומזלות כולם.
דאיתלי ביה נורא כו': על-דרך שאמרו פרק י' יוחסין. נורא בי עמרם ע"ש.
משום דספרא דחמה הוא כו': דכל הכוכבים הם כולם צבא הלבנה למשול בלילה, אבל זה המזל כוכב מז' המזלות הוא ספרא דחמא למשול ביום.
דבלבנה סביל מרעין כו': שמצינו בלבנה שסבלה למעט את עצמה.
מחשבתיה בטלין כו': אמרו בזה זה הכוכב שבתאי, הוא משמש בתחילת יום שבת לפי סדר תחלת הימים חל"ם כצנ"ש ח'מה, ל'בנה, מ'אדים, כ'וכב, צ'דק, נ'וגה, ש'בתי, והוא ממונה על החורבן וביטול והשבתת כל דבר, ולכך מלאכה אסורה בו ביום, והיינו גבר דמחשבתיה בטלין, וכדאמרינן באותו חסיד שחשב בשבת לגדור שדהו וביטל אותה מחשבה ולא גדרה לעולם ונעשה לו נס כו'.
אי אומנא אי גנבא כו': הכי-נמי יש לפרש דלא נגזר אלא שיהא אשיד דמא, ולפי בחירתו של אדם, אי אומנא דהיא רשות, אי גנבא שהיא איבור, ואי מהילא שהוא מצוה.
אין מזל לישראל כו': כתבו התוספות והא כו' בני חיי ומזוני כו' אלא במזלא כו'. מכל-מקום על-ידי זכות גדול משתנה כו'. עכ"ל. וקא-קשיא דאם-כן לרבי חנינא דאמר יש מזל לישראל אפילו על-ידי זכות גדול לא משתנה, וכל יעודי התורה בברכות אם תשמעו ובקללות אם לא תשמעו אין מורין כן, אלא שתולה בזכות ישראל או בחובתם, ויש-לומר דודאי יעודי התורה נאמרו על כלל ישראל וזכות הרבים ודאי דאינו תולה במזל כלל, ולא פליגי הכא אלא ביחיד, דלרבי חנינא מזל מחכים מזל מעשיר לאותו יחיד, ורבי יוחנן אמר דאין מזל לישראל אפילו ליחיד, ולהכי הקשו התוספות מההיא דבני חיי ומזוני כו'. דמיירי נמי ביחיד, וכן ההוא דזכה מוסיפין לו איירי ביחיד, ודמייתי לרבי-יוחנן העובדי כוכבים יחתו ולא ישראל, משמע ליה אפילו ישראל יחידי. ובפרק הישן. מוקי להאי קרא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, דהיינו דעל-ידי זכות משתנה כמו-שכתבו התוספות, ודו"ק.
ויוצא אותו החוצה וגו': דלפי פשוטו הוציאו מאהלו לחוץ לראות הכוכבים כפירוש רש"י בחומש, קשה כיון דבמחזה ראה הכוכבים, לא הוה אצטריך למכתב שהוציא אותו חוצה להראותו הכוכבים דבמחזה, באהלו נמי יכול להראותו, ועל-כן דרשי שהוציאו מחוץ לאצטגנינות שלו שנסתכל שאינו ראוי להוליד בן כו'. ומה שיש לדקדק בזה אההיא דפרק ד' נדרים. שאמרו שם הסתכלתי במזל שלי ואין לי אלא בן אחד כו', מפורש באורך שם.
דקאי צדק במערב כו': מזלו של אברהם היה צדק, כדאמרינן לעיל, מאן דבצדק יהא גבר צדקן במצות, וכתיב באברהם כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו גו' ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט וגו' וק"ל.
אזיל ואתי כו': רוצה-לומר דאפשר דאתי על-ידי זכות והיה ניצול, דהא אכתי לא ידע ביה שמואל דהוה-ליה זכות כדקאמר-ליה לבסוף, מאי עבדת. והא דשמואל לא היה מוחה בההוא גברא דלא ליזול שם משום דאפשר דטריק ליה חויא, כיון דלא ידע מאי עביד, יש-לומר דמכל-מקום הוה-ליה ספק-ספיקא, ספק אם ישראל הוא, ואם-תמצי לומר ישראל הוא, שמא יהיה לו זכות, ואין מזל לישראל וק"ל.
אלא ממיתה עצמה כו': ובפרק ב' דבבא-בתרא מוקים האי קרא וצדקה תציל ממות - ממיתה משונה. ויש-לומר דהכא הכי קאמר, ולא ממיתה משונה לחוד אלא אף ממיתה גופה, שהרי האי גברא נשאר חי ומציל נמי ממיתה משונה כדקאמר התם, דהיינו גם מי שמת בזמנו מצינו דלא ימות בזמנו במיתה משונה ודו"ק.
טריק לה חויא כו': הרבה שלוחים למקום, ונקט בהני תרי עובדי, טריק להו חויא דהיא הנחש היא הביאה המיתה לעולם על-ידי חטא אכילת אדם וחוה, ולא ניתן כח בארס שלה להמית האדם כמ"ש ואתה תשופנו עקב, ולכך זו הצדקה של אכילת חלקה דנקט בהני תרי עובדי, מציל מאותה מיתה וק"ל.
דסתנאי דיהבת לי: פירוש חלק שלי. כן פירש הערוך בערך דסתן ע"ש.
א"ל כלדאי בריך גנבא הוה כו': לפירוש התוספות לעיל דכלדאי היינו חוזי כוכבים ומזלות, אפשר דהוו ידעי דגנבא היה למאן דאמר דמזל שעה גורם, דהוו ידעי ביה דנולד במזל לבנה כדלעיל, אבל למאן-דאמר דמזל יום גורם, גם אם היה נולד בחד בשבא דאמרינן ביה דהוה ריש גנבא הא מסיק לעיל אי כוליה לטיבו כו' וק"ל.
גלויי רישא א"ל כו': בשאר אינשי נמי אמרינן פרק-קמא דקדושין דבעי כיסוי ראש, ומשום דשכינה למעלה מראשו, ומאי רבותיה דרב נחמן בר יצחק, ואיכא למימר דאימיה דרב נחמן בר יצחק דקדקה לכסות ראשו טפי, שיהיה לו כובד ראש ביותר משום יראה שלא יהיה גנב, וניחא השתא דאמר דנפל גלימא מעל רישיה, ואנן אמרינן דרבנן הוה להו פריסת סודר על רישיהון כדאמרינן פרק המוציא יין. סידר סוד ה' ליראיו. פירש הערוך יראי ה' יוצאין בו. ובפרק ערבי-פסחים סידרא דמר כרבנן כו' אלא דאית לן למימר דאימיה דרב נחמן בר יצחק הוסיפה לכסות ראשו בגלימא, כדי שיהיה לו כובד ראש טפי, משום הך יראה דאמרו-לה כלדאי וק"ל.
ובעי רחמי כו': שלא ישלוט בך יצר-הרע כפירוש רש"י, גם שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, מכל מקום יבקש אדם רחמים על כך, ובדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, ומן השמים מסייעין אותו. - סליק לה מסכת שבת.
הרי"ף:[עריכה]
ומדשמואל אין מזל לישראל דשמואל ואבלט כו': פירש רש"י ז"ל עשיתי עצמי כגובה הימנו ונתתי משלי חלקו. ויש-לדייק מהו-שאמר שמואל לההוא גברא "מצוה קעבדת" כי מי לא ידע בכל אלה שעשה מצוה כיון שהפריש מממונו צדקה ונתן חלקו של אותו אדם משלו. אמנם הכוונה שבאותו ענין איכא חדא לריעותא, דהיינו שהוא היה נותנה ויודע למי נותנה. ומצינו שהצדקה שמצלת ממיתה משונה היא שנותנה ואינו יודע למי נותנה וכו'. לכך אמר-לו "מצוה כתקנה קעבדת", כיון שלא היה אפשר שם בענין אחר, וכל מה שהיה אפשר לעשות באותה שעה עשה עמו, נקרא מצוה כתקנה, שהצדקה אינה משתלמת אלא כפי בחינת גמילות-חסד שיש בה בענין שלא יתבייש העני ויהיה נהנה ממנה. ועוד אפשר שרמז "מצוה קעבדת" לומר שאע"פ שלכאורה צדקה זו היתה נותנה ויודע למי נותנה, מכל-מקום היא מצוה כתקנה, דהיא נותנה ואינו יודע למי נותנה, להיות שאותו ככר לחם שנתן בעד אותו אדם לא נתייחד לאותו עני לאכול ממנו, כי יחדיו יאכלו כולם ומי יודע אס יגיע אותו ככר לאותו עני או ככר אחר, ואם-כן עשה צדקה ולא ידע למי הגיע איתי ככר, באותם המסובין שם, וגם העני כשאוכל הפרוסה לחם ולא ידע ממי נטלה, אם היתה מככר של אותו אדם או מככר של אחרים, באופן שצדקה מעולה עשה שלא לביישו, ומצוה כתקנה קעבדת, דהיינו אינו יודע למי נותנה אקרי, ועל-זה אמר דוד המלך ע"ה אשרי משכיל אל דל. ופירשו רז"ל שלא אמר אשרי נותן אל דל אלא אשרי משכיל, דהיינו משכיל בהשכלה לזכות עמו ולא יתבייש. והרב מהר"ם אלשיך ז"ל פירש ביום רעה ימלטהו ה'. שהוא מדבר על מעשה דאבלט באותו אדם שעמד לגבות חלק כל אחד כדי שלא לבייש אותו שלא היה לו, וכשהגיע אליו עשה כאילו גובה הימנו ונתן משלו על חלקו, וז"ש ביום רעה אע"פ שלא הקדים הצדקה יום או יומים טרם בא הגזרה שנגזרה עליו אלא ביום רעה המזומנת לו שישכנו הנחש בו ביום עשה הצדקה והשכיל להטיב עם אותו הדל עכ"ז ימלטהו ה'. וכפי זה אני אבאר מה שאמר הכתוב ישמרהו ויחייהו. עם מה שדרש שמואל וצדקה תציל ממות - ולא ממיתה משונה אלא ממיתה עצמה. שהכוונה בזה ללמדנו גודל מעלת הצדקה, שהיה אפשר שינצל איש זה בזכות צדקתו ממיתה משונה שהוא נשיכת הנחש שהיא שריפה. אבל מכל-מקום ימות מיתת עצמו, והגינה הצדקה שלא מת כלל. ושנות חיים הוסיפו לו, וזהו ממיתה עצמה שמלבד שניצול מנשיכת הנחש, ניצול גם ממציאות המיתה שפירש לחיים. וז"ש דוד לא די שימלטהו ה׳ מהרעה שהיא המיתה משונה בשריפה מנשיכת הנחש, אבל נתוספו לו ימים, ה' ישמרהו מנשיכת הנחש, ויחייהו יאושר בארץ. שניצול ממיתה עצמה לחיים, כיון שהשכיל להטיב עם אותו עני שלא יתבייש יגמלהו ה' כצדקו. ועוד יש להוסיף לבאר מה שפירש רש"י אזיל ואתי. דאין מזל לישראל ויועיל לו תפלה. וקשה שלא מצינו כאן שהתפלל אלא צדקה שעשה הצילתו, ולמה פירש רש"י מאי דלא הוה, ולא הזכיר הצדקה שעמדה לו, ונראה בדקדוק אחר דמנין ידע שמואל שיחזור בשלום, שאמר-לו אי ישראל הוא אזיל ואתי. והרי אס לא היה מזדמן לו אותו אדם שלא הוליך לחם עמו לפי אכלו, לא היה בידו צדקה, ואיך אמר אזיל ואתי בגזירה מוחלטת, ונראה שכיון שהמזל הוא מזל השעה שנולד בו, אמר שמואל אזיל ואתי, דילמא אותו אדם נזדמן לו צדקה בפעם אחרת, וזכו תהצדקה ההיא מבטלת גזרתו הרעה, ואם תמצי לומר שלא נזדמנה בידו צדקה, לא יבצר מכל איש יהודי תפלה וזכות התפלה מבטל המזל. ועוד אפשר ששמואל התפלל עליו בדברים אלו שאמר, אי ישראל הוא אזיל ואתי, ותפלתו של אותו הצדיק עושה רושם לבטל גזירת המזל, ומכל-מקום כשחזר ושדי אבלט טוניה מיניה, וראה הנחש בב' חתיכות, אז אמר שמואל הן אמת שזכות התפלה יצילנו מהנחש שלא ישכנו, אבל שימות הנחש ולא יזיק זהו דבר גדול, ובודאי דעבדת מצוה, וסיפר לו המעשה, אמר-לו מצוה קעבדת, אע"פ שהצדקה הזאת היה נותנה ויודע למי נותנה, מכל-מקום כיון שאינך יודע אם פתך שנתת משלך עליו באה אליו או ליד אחר, היא צדקה חשובה וקרויה נותנה ואינו יודע למי נותנה, וכן העני נוטלה ולא ידע ממי נטלה. ומה שהוצרך רש"י ז"ל לפרש עשיתי עצמי כגובה ונתתי משלי חלקו הוא לפי שהיה עושה חסידות משל אחרים, כי העני ההוא היה אוכל מפתן של כל אותם המסובין שלא מדעתן, והוא קרוב לגזל גמור, לכך נתן הלחם עליו משלו ונמצא אוכל כאחד מהמסובין שזה בא וככרו עמו. ובעובדא דרבי עקיבא נמי אפשר דכיון שאמרו לו כלדאי דההוא יומא דעיילא ברתיה לגננא טריק לה חויא ומיתא, דודאי כי היה מתפלל רבי עקיבא על בתו שיתבטל המזל ולפיכך השיאה, וכשראה דסריך חויא ואתי אבתרה, אמר אין זה אלא מכח צדקה, כי התפלה היתה מגינה שלא ישכנה הנחש וימות, מאי עבדת, אמרה ליה עניא אתא וכו'. ועל כל הנסים האלה באה הדרשה וצדקה תציל ממות, שהתפלה הן אמת שמועילה, אבל אפשר שתציל שלא תהיה מיתתן במיתה משונה כגון נשיכת נחש, ומכל-מקום ימותו מיתת עצמן, והצדקה תציל גם ממיתה עצמה להוסיף להם שנות חיים.
עץ יוסף:[עריכה]
אי כוליה לטיבו או כוליה לבישו: ומכל מקום יהא ראש, או לכשרים או לפועלי און (רש"ל).
מאי-טעמא דאיברו ביה אור וחשך: רש"ל מוחק זה, והמהרש"א בח"א מקיים, והוא על-דרך דאיתא בילקוט ויקרא אלקים לאור יום זה יעקב. ולחשך קרא לילה זה עשו כו'.
יהא אכיל מדיליה: דידוע לכל חושבי תקופות שאין ללבנה שום אור מצד עצמה. ורק שמקבלת אורה מן השמש, וכן איתא בזוהר פרשת חקת דף קפ"א ע"ב. דהא לא אנהר סיהרא אלא מנהירא דשימשא. ולכן לפי שהשמש יש לה אור מצד עצמותה, לכך יהא אכיל מדיליה. אבל בנולד בלבנה שאין לה אור אלא מקבלת אורה מהשמש, אם-כן זה סימן שיהיה אכיל דלאו דיליה ושתי דלאו דיליה (כתנות אור סדר בראשית).
אמר רבא אנא במאדים הוה, א"ל אביי מר נמי עניש וקטיל: נמצא מבואר מכאן שמזלו של רבה היה מורה שיהיה רוצח. אלא דבגודל צדקתו משל ברוחו וגבר על המזל והפכו לדבר אחר כמו שאמר אביי. לכן בעת שכרות בפורים שנסתלקה הבחירה, נשאר ביד המזל ועשתה את שלה על-פי הוראת המזל. לכן שחטיה לרבי זירא כדאיתא במגילה דף ז. ע"ב. שלכאורה הוא מעשה זר גם בעת שכרותו. אבל לפי הנ"ל ניחא (מראות הצובאות בליקוטים).
עיון יעקב:[עריכה]
בתוד"ה אין מזל לישראל: והא דאמרינן בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא. כתבתי סוף קדושין דהיינו כולם ביחד, וק"ל.
הוי דאיגא מילתא טובא: כדאמרינן גבי לישנא בישא, למיחש מיהו בעי. ועוד כדאמרינן בחלמא בישא עציבתא מסייע, וק"ל.
הכותב:[עריכה]
יש מזל לישראל: כאשר נדקדק לשון הרש"י ביש מזל לישראל ואין מזל, נעמוד על אמיתת דרוש זה. ומצאתי כתוב תשובת חכם בענין זה בספר ישן שהיו בו חדושין על מסכת סנהדרין ענין הגון להבנת סוגיא זאת וכתבתיו כאן. וז"ל כתב רבי דוד ז,ל בההיא דאתמר בפרק ד' מיתות בית דין. חכמים אומרים זה האוחז את העינים. ר' עקיבא אומר זה המחשב עתים ושעות. אי פליגי רבנן עליה דרבי-עקיבא, ודאי הלכה כרבנן וחישוב עתים ושעות מותר, אבל נראה דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא-פליגי. דלישנא דלא תעוננו קא דרשי בכל מה שאפשר, מלשון עינים ומלשון עונה, ועל כרחין אית לן למימר הכי, דאל תתחיל בי ראש-חדש הוא שחרית, הוא חישוב עתים ושעות הוא, וקתני להו לאיסורא בכלל מנחש. ומעתה קשה הדבר, שהרי אמרו בפרק מי שהחשיך, האי מאן דבאחד ליהוי הכי וכולה עניינא כדאיתא התם בחישוב עתים ושעות הוא, והיאך הזכירו אותן חכמים דבר שהוא בכלל מנחש ומעונן. והקשה שכאן אמרו לא תנחשו כגון אלו המנחשים בחולדה ובעופות ובכוכבים, דמשמע שאילו המסתכלין באצטגנינות הכוכבים שהם בכלל מנחשין. ושם בפרק מי שהחשיך אמרו דאמרי ליה כלדאי לרבי עקיבא דההוא יומא דעייליה ברתיה לבי גננא טריק לה חויא, והוא דאיגא מילתא טובא, ועובדא דרב נחמן בר יצחק דאמרי ליה כלדאי לאימיה דבריך גנבא הוי, ולא הוי שבקה ליה לגלויי רישיה, וכן יש מחלוקת שם אם יש מזל לישראל אם לאו, ואם הוא משום נחש מקרא מלא הוא, ואיך נחלקו חכמי ישראל בדבר, ועוד שאמרו בפרק ערבי פסחים, מנין שאין שואלין בכלדיים, שנאמר תמים תהיה עם ה' אלקיך. והכלדיים הם בעלי האצטגנינות כמ"ש הרב בעל הערוך ז"ל. ואם יש בהן משום נחש מלא תנחשו נפקא. והמחוור בזה שמה שאסר הכתוב משום נחש, אינן אלא דברים של בטלה שאין להם עיקר לא בדרך החכמה ולא בדרך הטבע כדרך שכתבנו למעלה באיסור דרכי האמורי, שכל דברים של בטלה אמר הכתוב שהן שיבוש הדעת, ותראה שהן מפרשין אותם פיתו נפלה מפיו, מקלו נפלה מידו, אל תתחיל בו. שהן ודאי דברים של בטלה ודברים שעושין אותם משום שיבוש הדעת, אבל דברים שהן בחכמת הטבע אינן אסורין משום שיבוש הדעת אלא שמרחיקין האדם מעבודת השם, שבוטח בהן ואינו תמים בבוראו, להאמין כי כל טובותיו הן כפי מעשיו, ועל זה הזהיר הכתוב תמים תהיה עם ה' אלקיך. שחכמת הכוכבים אע"פ שהוא אמת שהגלגלים והכוכבים יודעין הן בהנהגת השפלים, מכל-מקום כשנתן הקב"ה התורה לישראל, הוציאם מתחת ממשלת הכוכבים כמו שמפורש בפסוק ואתכם לקח ה'. למי שיודע סודו. ולפיכך נצטוו ישראל להחזיק במלכם ולהיותם תמימים בו ולא בדבר אחר. ויצא לנו מזה, שאם בא ללכת ולשאול בתחלה הכל אסור, שהכל מוציא אותו מעבודת בוראו, אבל אם הגידו לו אנשי האומנות מעצמן במה שאיסורו משום נחש, אסור לו להאמין ולמנוע את עצמו בשבילן שהבל ושטות הוא, ומי שמאמין להם משבש דעתו ועובר משום לא תנחשו, אבל במה שאין איסורו משום נחש, אע"פ שאסור לשאול בהם לכתחלה כמו שאמרנו, אם אמר ולו האצטגנינים דבר מעצמם או בדברים הידועים בעולם מקבלת אנשי החכמה ההיא, אם נמנע בשבילם או האמין להם שיהיה אמת, הוא אינו עובר בכולם, שהדבר אמת הוא כפי החכמה, אלא שהקב"ה מציל את יראיו במעשה נס, אין לו להכניס עצמו לעשות בהפך כדי שיעשו לו נס, כי שמא אינו ראוי לכך, ועוד שהרי אוסרין חכמים שלא יסמוך אדם על הנס, מעתה כל מה שאמרו בפרק מי שהחשיך הוא מתוקן על זה הדרך, שהכל הוא בדרך חכמת הכוכבים, וכן מה ששגור בפי הכל, אין מתחילין בב' דאין בו משום חישוב עתים ושעות, אלא דרך מחכמת הכוכבים שמזל לבנה הוא קל באותן הימים ואין התחלה מצלחת, אין מדרך החיוב לעשות כנגד הימים האלו, אלא טוב להוציא עצמו מן הספק כמו שאמרנו, וכן מה שרגילין העולם שלא לישא נשים אלא במילוי הלבנה, אינו משום חישוב עתים ושעות, שסימן יפה הוא להם כדרך ממשיכין יין בצנורות לומר בזמן עילוי ולא בזמן חסרון, ובדברים כאלו אין כוונתנו אל דבר של בטלה שיהא אסור משום שיבוש הדעת, ואין למנוע הרבים בכך, ומעתה נאמר כי מה שאמרו כגון אלו המנחשים בכוכבים, לא על חכמת הכוכבים אמרו, אלא אל ניחוש של הבלים שהיה דרך השוטים לנחש בכוכבים באותן הימים, וכן נאמר במ"ש באלו המנחשים בעופות שאינו אלא ניחוש של בטלה ולא מחכמה, רוצה-לומר שאין בכלל מה-שכתוב בהגדה, כי עוף השמים יוליך את הקול. זה העורב וחכמת הטיירים. פירוש העופות, שדבר שיש בו חכמה ועיקר בטבע העולם אין בו משום נחש כמ"ש, ואפשר שאותה החכמה היה בהכרת צפצופי העופות שהיו חכמי ישראל יודעין אותה, כמו שאמרו על רבן יוחנן בן זכאי. אבל מה שמנחשין בהילוכן לימין ולשמאל ובשאר דברים של בטלה, ודאי הוא אסור משום נחש, והוא בכלל מה שפירשו כאן עורב קדם (קורא) לו, צבי הפסיקו בדרך, נחש מימינו ושועל משמאלו. אסור להאמין ולמנוע את עצמו בשבילן. והרב מורי נר"ו כתב בתשובת שאלה, שאף במה שנאסר משום נחש, אין איסור אלא שלא לשאול בהן, אבל לעשות כנגדן אין לנו. ומ"ש נראה שהוא נכון, ומה שאמרו כאן בכלל הנחש בן קורא לו מאחוריו, נראה שהוא ענין של נחש בבר של בטלה בקריאת הבן בלבד, אבל במה ששומע אדם מבני אדם לטוב או לרע, דבר מותר הוא. וסמכוהו מן הכתוב שאמר ואזניך תשמענה דבר מאחריך. ורבותינו התירו ולמדו על הדברים שאמרו קל גברא במתא וקל איתתא בדברא, והוא דאמר אין אין. והוא דאמר לא לא. שהדבר הזה אע"פ שאין לו עיקר בחכמה, מכל-מקום האדם מזדרז בשמעו וחפצו מצליח במעשיו, ואין העיון בזה שיבוש הדעת, ועוד שהוא תולה עצמו במה שכתוב בתורה, כענין שאמרו בדרכי האמורי, דכיון דכתיב בתורה כענין שאמרו לא מינייהו קא גמרינן. עד-כאן.
אוצר הכבוד - הרמ"ה:[עריכה]
אין מזל לישראל: האמת שאין מזל לישראל כי הם אינן מסירין ביד שוטר או מושל או ביד כוכב ומזל, רק הקב"ה בעצמו ובכבודו הוא מולך עליהם, כענין שכתוב כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם. לא של אחר. וכן הוא אומר ופן תשא עיניך השמיימה וגו' אשר חלק ה' אלקיך לכל העמים וגו'. ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר. וכבר רמזתי במה שקדם. אמנם כתבתי מאמר זה להיות החתימה אל המסכת זו כדי למלאות חצץ הוברי השמים החוזים בכוכבים, כי בעוונותינו בדורותינו אלה, רבים מעמי הארץ המתייהדים הם נמשכים אחרי דעתם ואחר עדתם על פיהם יהיו שבתם וקימתם ועל פיהם יסעו ואת משפטי אלהי הארץ לא ידעו עד שכמעט כחשו בה' ואומרים לא הוא, ואומרים שכבר נמסרו מעשיהם ומחשבותיהם לתנועת הגלגלים והכנת פני ז' ככבי לכת מחזה מול מחזה כפי מה שיתרחק ויתקרב זה אל זה עם חכמ' לשאר כוכבים העומדים והדבוקים דבק רק עד מאד, ואומרים עזב ה' את הארץ מששת ימי בראשית ולא יוסיף לראות עד כמעט שיאמרו אין בכח היכולת לשנות את הטבע וסדורם ומלאכתם המסורה לטובה או להרע, ואין התמיה לחכמים הגוים העושים כזה, כי לא ניתנה להם תורה התמימה אם הם יטעו אחר החכמה המסורה להם. אבל אשימים אנחנו מאמינים בני מאמינים אשר לנו ניתנה התורה תמימה ועמדו רגלי אבותינו על הר סיני, איך נסיג אחור לבינו להטות אשורינו מני דרך הישרה. ונניח תורה שלימה שלנו עבור שיחה בטילה שלהם אשר אי אפשר להדבק בדעת אלא מי שכופר בכל התורה כולה. ובפרט בעונשה ובשכרה ובנסים ונפלאות שבה, שאינם היה כנוהג שבעולם, אשר אין כדבריהם כן הוא, אין בכל ייעודי התורה ממש, וגם לא במלות הכתובות אשר אין בטבע הגלגלים וכן האדמה להיות שמים על ראשינו ברזל והארץ אשר תחתינו יהיה נחשת. ושלא יעלם מן הארץ האידים בעונש התורה הומצות עם שארי דברים אשר בני האדם עושים, וכן כל כיוצא בזה, אבל האמת והיושר הוא כי כל בשמים ובארץ ולו הממלכה והיכולת על העליונים ועל התחתונים, ועל כל מה שלמטה מהם, ובידו הוא לשנות הטבע בין לטובה ובין לרעה, ובידו להמית ולהחיות ולתת חיים ארוכים לטוב וליישר בעיניו יותר ממה שהטבע של מזל מולדו גורם ומורה עליו, כמו שעשה לחזקי' המלך אשר אמר לו הנני מוסיף ימים על ימיך, וכן לפחות מימיו אל החוטא, כענין שאמר דוד המלך ע"ה יהיו ימיו מעטים ופקודתו יקח אחר. והכל הוא כפי רצון העליון ית' ויתעלה, אשר אין הרהור ורעיון ומחשבה תופסין בו, ומכל שכן שאי אפשר לדעת דרכיו היאך הוא מנהיג את עולמו. ואלו באתי להשיב עליהם בראיות ברורות מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים עצמו הם מלספר ולא יכילם ספר. ולא עוד אלא שיוסיפו אז על חטאתם פשע ויגלו פנים בתורה שלא כהלכה במה שאפשר להם בלשון תהפוכות, ומה שאי אפשר להם ישלח אותם אחרי גיוום ויטיחו בדבריהם ונמצא גורם להם רעה אל רעה, על כן אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני ואשמרה לפי מחסום ומוטב אשר יהיו מקצתן שוגגים ואל יהיו מזידין. וה' אלקינו ירצינו. וישכון כבוד בארצנו. אמן סלה. נשלם מסכת שבת. בעזרת יוצר בן ובת.